אל בטן הלוויתן

אם המדיום ששמו בלוג היה אחת מן הדמויות הטיפוסיות מספסל הלימודים של בית הספר היסודי, הוא היה כנראה אותו הילד האומלל שבן רגע מצא את עצמו מוחרם על ידי בני כיתתו, מכל עבר, בלא שידע כלל מה עשה רע שכך מגיע לו. כיצד לפתע נפל לתחתית הסולם החברתי? מי הוא שהחליט להדיר אותו לפתע מן המקום בו הרגיש כל כך בטוח וטוב? אה, בלוג תמים שלי, דומני כי אינך מעודכן. ימי הקפיצה בחבל חלפו עברו להם, וכעת הגיע זמנם של המקובלים לשלוט ביד רמה על סדר הדברים.

מכאן אפשר בקלות לדמות את מלך הכיתה לפייסבוק, ולמנות את חבריו האפשריים לאליטת המקובלים: גוגל, טאמבלר, טוויטר… הם מגיעים לכל מקום, סוחפים איתם עוד ועוד תלמידים לחסות בצילם, להיעזר בהשפעתם אך עם זאת להיות מוגבלים לפי כללי המשחק שהם קבעו.

הבלוג, שהוא למעשה פשוט שם כולל לאותם תלמידים מעטים שמתעקשים להמשיך לרקוד על פי חליל רצונם בלבד, חטף בעת האחרונה סדרה של השפלות, קטנות וגדולות כאחד, כחלק מתהליך המעבר למשטר החדש. הנטישה הבלתי פוסקת של כותבים את הבלוג שלהם, לטובת כתיבה ברשת החברתית, החלטת גוגל להסיר את קורא ה-RSS שלה, הקושי בקריאת בלוג עצמאי דרך הסמארטפון, והמיעוט המתמשך באנשים שקוראים בלוגים באופן כללי.

מבלי ששמנו לב, הפך האינטרנט החופשי והלא מאורגן שלנו לאינטרנט של חברות ענק, "אפליקציות", שדרכן אנחנו יוצרים ונחשפים לתוכן של אנשים אחרים. ישנה אפליקציה שאליה אנשים מעלים מיקס טייפים, ואפליקציה לתמונות, ואפליקציה לטקסטים (ובכן.. בעיקר), ועוד אחת, רק לטקסטים קצרים יותר. חברות הענק הללו הן לוויתנים גדולים ששטים באוקיינוס של האינטרנט, ובולעים כל דבר שהוא קטן או חלש מספיק. עוד ישנם את אתרים גדולים, ( ואפילו כמה בלוגים-דינוזאורים) השורדים בזכות עצמם, אך במציאות כזו לבלוג קטן ועצמאי אין הרבה סיכוי לעורר הדים. לרוב פשוט יהיה לו קשה למשוך אליו תשומת לב. ככה זה כשאתה מחוץ למסיבה הגדולה בתבל, המתרחשת בבטנו של הלוויתן.

יחד עם מגרעותיו, לקיומו של הפייסבוק יתרונות עצומים. התהוותו של כפר בינלאומי אינטרנטי מאפשרת שיח של מירב המשתתפים, תקשורת טובה יותר, פוליפוניה מבורכת של דעות ומעל הכל – קלות רבה יותר להביע את דעתך ולנהל דיון במרחב האינטרנטי.

היצר הפיראטי דורש לעולם לא לגלוש אל בטן הלוויתן, להישאר חופשי לחלוטין במרחבי האוקיינוס השקטים. לסתום את האוזניים ולהמשיך לכתוב, בתקווה שתדרים מסוימים יקלטו אל תוך בטנו של הלוויתן ועברו מפה לאוזן בין יושביו.

ומצד שני, יצר אחר רוצה להשתתף באותה מסיבה גדולה אשר הלוויתן נושא בבטנו, באותה התגעשות חסרת מעצורים, מתוך הבנה שהחופש באותו מקום אינו אינסופי, ויש גבול לצדדים בהם אפשר לגדול ולהשתנות.

אני רוצה להיות חופשי, אני והוורדפרס שלי. אני והבלוג הקטן שלי אי שם במרחבי האינטרנט השקטים, עבור אלה שמעדיפים כך (כמוני).

אני רוצה להיכנס אל בטן הלוויתן, ולהוסיף את הבלוג הקטן שלי לשם, לכתוב בתוך המערכת הגדולה.

אני רוצה לעשות את שניהם, והנה, שלא כמו בדימוי הנ"ל – אני יכול! הפוסטים שלי יתפרסמו בני מקומות: בבלוג עצמו, "ריקוד המכונה", ובדף שלו בפייסבוק. בשם ההתלבטות, נתראה!

ראיון עם "סיסטם עאלי" בבלוג החדש!

מעשה שהיה כך היה: חבר סיפר בהתרגשות על להקה שראה בהופעה בפסטיבל אינדינגב (איך לא הייתי?!), וש"העיפה" לו לחלוטין את חושי השמיעה. ביום שלמחרת כבר ראיתי מישהו מסתובב בגאווה עם חולצה שלהם אז לא התלבטתי רבות – ומיהרתי מבויש לבנדקאמפ כדי להבין על מה כולם מדברים. שם הוא ניצב- אלבום הבכורה של סיסטם עאלי, הרכב ראפ יפואי מחאתי עברי-רוסי-ערבי. שו?

מהר מאוד הפכתי למעריץ. אמנם מעריץ של שישה שירים (מספר השירים באלבום), ובכל זאת – אין גבול לכמות הריפיטים שבאפשרותי לעשות. אמרו לי שהם הכי טובים בהופעה, כשאתה רואה על במה אחת אנשים ממגוון קשת התרבויות הישראלית, כולם מוזיקאים מוכשרים, אז מיהרתי לקנות כרטיסים. רגע לפני ההופעה, נפגשתי איתם לשיחה.

ואלה הם חברי ההרכב: מוחמד מוגרבי (שירה), נטע וינר (שירה ואקורדיון), אנוור סיטיברגימוב (שירה , דרבוקה, רוקד ומרקיד בחורות), לונה אבו-נסאר (שירה, גיטרה וכלי הקשה), יונתן קונדה (שירה וגיטרה), ליבה נאמן (שירה וכינור), מוחמד אגווני (שירה), יונתן דיין (גיטרה בס) ומוטי בן ברוך (תופים).

צילום: דודי דיין

בונים את הבית מחדש

"סיסטם עאלי" אמנם זוכים להכרה רק בשלוש השנים האחרונות, אבל שורשיה של הלהקה נעוצים עמוק יותר בעבר, 8 שנים אחורה, כאשר חבורה של צעירים יהודים וערבים התקבצו ביפו בכדי לנסות ולשפר את המצב. הם הקימו גרעין בעמותת "סדאקה-רעות" שמטרתו לחבר ולגרום ליצירה משותפת של יוצרים צעירים מכל האוכלוסיות ביפו ובדרום תל אביב. כך התגבשה לה הקבוצה שהחלה לעשות מוזיקה במקלט הציבורי שבו התקיימו הפעילויות.

אתם רואים את מה שאתם עושים כשליחות?
יונתן קונדה: המקום שנפגשנו בו, אותו מקלט, מרכז הנוער לתרבות שיצרנו, היה איזושהי דוגמא למשהו שאפשר לבנות על בסיס הכוח הזה של מוזיקה ויצירה, אף כי לא הייתה עמדה אחת לכולנו- יש כל מיני עמדות וסיפורים שלא בהכרח מתיישבים אחד עם השני, לא מבחינה פוליטית ולא משום בחינה. אין כאן ולא היה כאן ניסיון ליצור סיפור אחד שכולם מסכימים אתו, אלא אפשרות לבנות בית שיכול להכיל כל עמדה של כל אחד מהאנשים פה, איך שהוא רוצה להגיד אותה ובשפה שהוא רוצה להגיד אותה, בלי מגבלות ובלי פחד.
מוחמד מוגרבי: עצם זה שאנחנו כולנו על הבמה, ואתה רואה כל מיני אנשים מדהימים בכל מיני צבעים – זה כבר משהו.
יונתן קונדה: אני חושב שכל אחד נמצא פה כדי להשפיע ולהעביר את המסר שלו.

איך אתם עובדים בלי לדעת את השפות שבהם חברי הלהקה האחרים שרים?
נטע: יש לשפה כל מיני תפקידים מבחינתנו. יחסי הכוחות בין השפות האלה הם לא יחסי כוחות שווים במקום בו אנו חיים, והחוויה של הבנה או חוסר הבנה של שפה, היא חוויה מאוד מאוד חזקה, כי הן מאוד קשורות אלינו. רוסית זאת שפה שסבא וסבתא שלי מדברים, למשל, ובבית האידיאלי הזה שאנחנו שרים עליו, ערבית ועברית צריכות להיות באותה רמה של שליטה.
יונתן: אנחנו כל פעם מופתעים מחדש לגלות מה אחרים שרים
ליבה: נראה לי שגם חלק מהחוזק של ההרכב הזה על הבמה, זה שזה מעביר את התחושה של ההבנה של שפה או אי-הבנה של שפה נורא חזק לקהל.
מוחמד: כל אחד מביא את הטקסט שלו, עם ההרגשה שלו ועם העולם שלו, אבל עם אותה כוונה כמו כולם, וזה היופי בסיסטם עאלי.

סוג של כור היתוך

אבל "סיסטם עאלי" הם לא רק קול מחאתי – הם גם הרכב חריג בנוף המוזיקלי הישראלי. המוזיקה שלהם משלבת שירה בלא פחות מארבע שפות – ערבית, עברית, רוסית ואנגלית, אבל חשוב לא פחות, "סיסטם עאלי" מביאים לשוק בפעם הראשונה זה שנים ראפ מרענן שלא פוחד להיות גם מעניין טקסטואלית וגם מוזיקלית, ומושפע בכפיפה אחת ממוזיקה צוענית ומלהקות כגון "רייג' אגיינסט דה מאשין" ו-"וו טאנג קליין".
מוחמד מוגרבי: כל אחד בא עם רקע שונה ומתרבות שונה, אם הוא ערבי או יהודי, עם הכלים שהוא שמע בבית והמוזיקה שנשמעה. אתה לוקח את הבסיס, ומשם מפתח אותו.
נטע: טווח הסגנונות פה הוא מאוד רחב. אם אנחנו מדברים על ההקשר ללהקה, מוזיקה צוענית מאוד משמעותית בשבילי בחמש השנים האחרונות. יהונתן דיין, הבסיסט של הלהקה, עבר פאזה מאוד חזקה של שושנה דמארי.
יונתן קונדה: אני שמעתי גראנג' כמו "אליס אין צ'יינס" ובלוז
נטע: ובכל זאת, אין ספק שהיפ הופ כז'אנר ותרבות היה סוג של כור היתוך, אמצעי בשביל ליצור את הלהקה הזאת, והוא נמצא בDNA שלה לגמרי. זה סגנון מוזיקלי שכולנו שותפים לאהבה אליו. יש שם משהו מאוד חזק בשורש שלו.

בשיר "בונים את הבית מחדש", אתם שרים "יא ג'ינג'י אשכנזי על מה אתה כל כך כועס?". איך זה מתחבר לגישור בין הפערים?
http://systemali.bandcamp.com/track/building-this-house-a-new

נטע: זה שיר שמדבר על הרצון לבנות משהו שלא קיים עדיין, ובאותה מידה דוחה מקומות שכן קיימים. חלק מהשיר הזה זה לדבר על מה שכן, על איזשהו בית שכן נולדת לתוכו, ובתוך המבנה הזה, המשהו הזה שאמרו לך שהוא אמור להיות הבית שלך- קורים בו דברים קשים. יש ריקבון ביסודות, יש דליפה, יש כל מיני בעיות, והשיר נפתח במילים שמסבירות מהי המחלה הזאת. בהכרח זה מוביל לעניין של באיזה בית היית רוצה לחיות, שהוא לא הבית שנולדת אליו, בית שיצטרך להיבנות. משם זה מגיע.

בשירים שלכם יש מחד שירה גבוהה ומאידך תרבות היפ הופ שנחשבת נמוכה. הכיצד?
נטע: משהו שמאוד מאפיין את סיסטם עאלי, עוד מהימים של המקלט, זה ערעור על הדיכוטומיה של גבוה ומה נמוך, מה ראוי ומה לא ראוי. בעיקר ברמה התרבותית – מה זה שירה גבוהה, מה זה שירת רחוב ומה זה סתם דיבור, כשהרצון הוא קודם כל להבין ולהעביר את המסר שלך. אנחנו מושפעים גם משירה. אחד השירים באלבום, "גיווארה מאת", נכתב על ידי משורר מצרי בשם אחמד פואד ניג'ם, שנפטר לפני יומיים, והרגשנו שזה שיר שצריך להיכנס לסיסטם עאלי, משהו שצריך לקרות. יש לאה גולדברג באלבום, ציטוטים ודברים שמהווים לנו השראה. המקום של גבוה ונמוך זה הרבה פעמים דברים שמוכתבים לנו, מונחתים עלינו ורחוקים מלהיות האמת. הערעור הזה מתקיים אצלנו במובן של שירה לצד היפ הופ, ברייקדאנס וביט בוקס – הכול במקום שווה ערך, מקום שבודק את הדברים.

אפילוג

המעניין הוא שרוב השירים שמבוצעים בהופעה כלל לא נמצאים באלבום, אך הדבר לא מוריד במאומה מהאווירה המיוחדת, הכיפית שנישאת באוויר. האירוח בהופעה של אחד מהרכבי הראפ הצעירים שאיתם עבדו חברי הלהקה עוד מימיהם הראשונים – TPY-הוא מחווה יפה, אך מוריד משמעותית מאיכות רצף השירים שלא נפסק עד כה, אבל מהר מאוד חוזרים סיסטם עאלי לפסגות הגבוהות ומשאירים לסוף את "יפאוויה" ו"בונים את הבית מחדש", שהם לדעתי שיריהם הטובים ביותר.

אני חוזר הביתה עם מחשבות שטורדות את מנוחתי על דו-קיום, רב תרבותיות ומחאה חברתית, ובו בזמן עם עייפת קלה בברכיים מרוב הריקודים. תוהה על הפלא הזה, ואני יודע שזוהי הגדולה האמתית של "סיסטם עאלי": הם נלחמים על המודעות שלנו למצב בשיניים – אבל בכיף, בסטייל, ובעיקר במוזיקה טובה.
לשמיעת האלבום:

על "רעב", מאת קנוט המסון

98255במקריות של עיתוי מושלם, מאמר זה שבמרכזו רעב יוצא שבסמוך לצום כיפור שמטרתו רעב. אך רעב יום כיפור הוא כאין וכאפס לעומת הרעב שעליו נדון בקרוב. למעשה, אני חושב שאפשר להגיד בהכללה שמעולם לא חשנו רעב. לא רעב אמיתי, בכל אופן. קירקרו בטנינו בעוז, וגם השפתיים יבשו, נחלשנו ועייפנו, אך לא רעבנו באמת ובתמים.

קראתי ספר על רעב, ושמו "רעב" וכתב אותו קנוט המסון וכל כולו פשוט רעב כזה, נורא, ובמרכזו אדם אחד רעב שמחפש ישועה לצמאונו בעיר מפרץ קטנה. והוא מסתובב לו ברחובות העיר ומחפש תעסוקה ואוכל ובעיקר את עצמו. מפעם לפעם ניצל, ממש על הסף, ומכלכל את עצמו לזמן מה עד שתוקפת אותו תקופת רעב נוספת, והוא נשבר והוזה, ומבעד לעיניו הרועדות ממשיך, עלוב כל כך, את דרכו בין הבריות. מכוער, מנוכר, מפוזר באותה עיירת סתרים שהעוני בה רב, הוא גווע לו לאט לאט, וזה הכל – דיוקן של רעב.

ויש כאן כמובן גם סיפור אהבה קטן חולה ועצוב, וגילויי חברות וטוב לב, נכלמים, אף פעם לא מספיקים.  ויש כאן גם הסיפור הנושן של האמן המתחנן להכרה לא ממומשת, והנה מתגלה שהרעב שקנוט המסון מתאר הוא למעשה רעב משולש: ראשית, הרעב הגופני, הנורא והמובן מאליו, זה שבבשר. הרעב השני הוא הרעב, הקשה לא פחות, של הגאון להכרה על ידי החברה, ליצירה נושאת פרי כלשהוא, ולאו דווקא חומרי – להתבטאות שיש לה הד בעולמנו. ולבסוף, הרעב הנורא מכולם, הרעב לאהבה או לחיבה, תהיה אשר תהיה.

עוד לא נתקלתי בספר חי כל כך בליבו של הקורא, ספר שנכנס אליו בכזו עדינות ומוציא לו את הקרביים החוצה, הופך אותו לשותף מלא כל כך לכאבה של הדמות הראשית (והיחידה כמעט). הלב נשבר עם כל מהלומה נפשית שחוטף המורעב הזה שמדבר על עצמו בגוף שלישי, וכמה כאב, כמה אומללות נשקפת מעיניו, אל עצמו ואל סביבתו ב"כריסטיאנה, עיר מוזרה זאת שאיש אינו עוזב אותה לפני שהיא משאירה בו סימנים" (כך נפתח הספר). תראו אותי, הנה אני כבר מדבר כאילו אני אכן מכיר את הדמות הכמעט-בדויה הזאת, והלא היא בסופו של דבר יציר כפיו של סופר מוכשר כל כך, אבל זה אכן כך! והלב רק מתכווץ ככל שמתערערת נפשו של המספר חסר השם. אחר כך מסתבר שמעשה העלילה מבוסס בחלקו על יסודות אוטוביוגרפיים אותנטים, אך הפליאה מעבודתו המהממת (במובן המקורי של המילה) נותרת כשהיתה. כמה שמות מפליא הסופר הנורבגי מן המאה שעברה-שעברה למצוא לאותה תחושת רעב מחרידה, ואיך הוא משכיל למלא את המחשבות העוברות במוחה החולה של הדמות שיצר בצלמו בצורה אמינה כל כך, חיה כל כך. ללא כל גינונים, ללא קישוטים ומשחקים ספרותיים כאלה ואחרים, ללא מסר נפלא או מוסר השכל משנה סדרי-עולם. רק החוויה האישית, המזוככת, של אדם שנאבד בתוך עצמו ושלא בשליטתו. רק ברגש והמחשבה, רק מה שכאן ועכשיו, ושלא בתיאוריה – לזה אני קורא ספרות טהורה.

["רעב",  מאת קנוט המסון. מנורבגית: איתמר אבן זוהר. הוצאת שוקן, 1977, 185 עמ'.]

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 28 שכבר עוקבים אחריו