ראיון עם "סיסטם עאלי" בבלוג החדש!

היי קוראים-של-הבלוג-הישן!

אני משמיך לפרסם פה את הפוסטים האחרונים שמפורסמים בבלוג החדש כדי להזכיר לכם שעברנו דירה.

והפעם – ראיון עם סיסטם עאלי על מחאה, יפו, רב תרבותיות וכמובן מוזיקה טובה: http://wp.me/p4aEwR-nm

תהנו! ואל תשכחו להירשם לעדכונים בבלוג החדש דנדש!

פוסט חדש בבלוג החדש

קוראים יקרים!

פורסם פוסט חדש בכתובת החדשה של הבלוג, על אלבומים ששווה לשמוע בחורף (או: איך התחלתי לאהוב את החורף)

הכתובת של הפוסט: http://www.themachinedance.com/albums-for-winter/

הירשמו לבלוג החדש כדי לקבל עדכונים באימייל כאשר מגיע פוסט חדש!

על "רעב", מאת קנוט המסון

98255במקריות של עיתוי מושלם, מאמר זה שבמרכזו רעב יוצא שבסמוך לצום כיפור שמטרתו רעב. אך רעב יום כיפור הוא כאין וכאפס לעומת הרעב שעליו נדון בקרוב. למעשה, אני חושב שאפשר להגיד בהכללה שמעולם לא חשנו רעב. לא רעב אמיתי, בכל אופן. קירקרו בטנינו בעוז, וגם השפתיים יבשו, נחלשנו ועייפנו, אך לא רעבנו באמת ובתמים.

קראתי ספר על רעב, ושמו "רעב" וכתב אותו קנוט המסון וכל כולו פשוט רעב כזה, נורא, ובמרכזו אדם אחד רעב שמחפש ישועה לצמאונו בעיר מפרץ קטנה. והוא מסתובב לו ברחובות העיר ומחפש תעסוקה ואוכל ובעיקר את עצמו. מפעם לפעם ניצל, ממש על הסף, ומכלכל את עצמו לזמן מה עד שתוקפת אותו תקופת רעב נוספת, והוא נשבר והוזה, ומבעד לעיניו הרועדות ממשיך, עלוב כל כך, את דרכו בין הבריות. מכוער, מנוכר, מפוזר באותה עיירת סתרים שהעוני בה רב, הוא גווע לו לאט לאט, וזה הכל – דיוקן של רעב.

ויש כאן כמובן גם סיפור אהבה קטן חולה ועצוב, וגילויי חברות וטוב לב, נכלמים, אף פעם לא מספיקים.  ויש כאן גם הסיפור הנושן של האמן המתחנן להכרה לא ממומשת, והנה מתגלה שהרעב שקנוט המסון מתאר הוא למעשה רעב משולש: ראשית, הרעב הגופני, הנורא והמובן מאליו, זה שבבשר. הרעב השני הוא הרעב, הקשה לא פחות, של הגאון להכרה על ידי החברה, ליצירה נושאת פרי כלשהוא, ולאו דווקא חומרי – להתבטאות שיש לה הד בעולמנו. ולבסוף, הרעב הנורא מכולם, הרעב לאהבה או לחיבה, תהיה אשר תהיה.

עוד לא נתקלתי בספר חי כל כך בליבו של הקורא, ספר שנכנס אליו בכזו עדינות ומוציא לו את הקרביים החוצה, הופך אותו לשותף מלא כל כך לכאבה של הדמות הראשית (והיחידה כמעט). הלב נשבר עם כל מהלומה נפשית שחוטף המורעב הזה שמדבר על עצמו בגוף שלישי, וכמה כאב, כמה אומללות נשקפת מעיניו, אל עצמו ואל סביבתו ב"כריסטיאנה, עיר מוזרה זאת שאיש אינו עוזב אותה לפני שהיא משאירה בו סימנים" (כך נפתח הספר). תראו אותי, הנה אני כבר מדבר כאילו אני אכן מכיר את הדמות הכמעט-בדויה הזאת, והלא היא בסופו של דבר יציר כפיו של סופר מוכשר כל כך, אבל זה אכן כך! והלב רק מתכווץ ככל שמתערערת נפשו של המספר חסר השם. אחר כך מסתבר שמעשה העלילה מבוסס בחלקו על יסודות אוטוביוגרפיים אותנטים, אך הפליאה מעבודתו המהממת (במובן המקורי של המילה) נותרת כשהיתה. כמה שמות מפליא הסופר הנורבגי מן המאה שעברה-שעברה למצוא לאותה תחושת רעב מחרידה, ואיך הוא משכיל למלא את המחשבות העוברות במוחה החולה של הדמות שיצר בצלמו בצורה אמינה כל כך, חיה כל כך. ללא כל גינונים, ללא קישוטים ומשחקים ספרותיים כאלה ואחרים, ללא מסר נפלא או מוסר השכל משנה סדרי-עולם. רק החוויה האישית, המזוככת, של אדם שנאבד בתוך עצמו ושלא בשליטתו. רק ברגש והמחשבה, רק מה שכאן ועכשיו, ושלא בתיאוריה – לזה אני קורא ספרות טהורה.

["רעב",  מאת קנוט המסון. מנורבגית: איתמר אבן זוהר. הוצאת שוקן, 1977, 185 עמ'.]

צפע בידי / ארוה באזן (ביקורת)

כמעט חודש עבר מאז סיימתי את "צפע בידי", ועדיין קשה לי המחשבה עליו. זוכרים את "מועדון קרב"? הטרור שמוצג שם משגע, מרגיז, מטריף, מרתיח כל כך. גם הפאנץ' ליין שבסוף, שכביכול אמור להסביר את מעשי הטרור, לא מזיז כהוא זה. יכלו להוריד את כל החצי שעה האחרונה של הסרט הזה, ועדיין הפואנטה הייתה מועברת:  יצר האדם רע מנעוריו, ולא יודע שובע גם בבגרותו, רק מודחק. אם "מועדון קרב" הוא מסע אל נבכי המהות הגברית ומאווייה האפלים ביותר, שמתפרצים פתאום, כשמתגנבת הזדמנות בתור מטורף שאומר את מה שאף אחד לא מעז, "צפע בידי" מטייל בשדה קוצני לא פחות – גיל ההתבגרות.

רגשות מודחקים שכאלה, יכולים להתפרץ בצורה אלימה כל כך (פיזית או מילולית) רק במצבים שבהם האדם באמת נדחק אל הפינה, כמו בלון פקוע שהולך להתפוצץ – נו, אתם הרי יודעים על מה אני מדבר, זוהי הרי אנלוגיה ידועה. ב"מועדון קרב" וב-"אמריקן ביוטי" העולם החומרי דוחק לפינה את האדם היצרי והבודד, ואילו ב"צפע בידי" הרגשת הדחק של הגיבור מגיעה בדמות החינוך הנוקשה. הסיפור מתרחש באזור חם  בצפון צרפת, שם גרה משפחת רז'ו המיוחסת באחוזתם רחבת הידיים. אל תטעו – זהו לא רומן אצילים מהודס על חיי הפאר של בני המעמד הגבוה, שכן שושלת רזו, על אף עיקשותה להתנשא מעל "פשוטי העם", ירדה זה לא מכבר מתפארתה ונקלעה לחובות. העולם עבר אל המאה החדשה, אך לא כל שכן באחוזת רזו. ימי הפיאודליזם עברו חלפו, האדמה יבשה וקשה לגידול חקלאי, אך האצילים בני משפחת רזו – אין זה מכבודם לעבוד ככל האדם. הסיפור פשוט וידוע: שלושת בני המשפחה סובלים חינוך הנוצרי אכזרי וקשה מנשוא מצד אמם, בדיוק כשצץ לו משום מקום גיל ההתבגרות ואיתו מרד הנעורים הכמו-מתבקש. ז'אן, האמצעי שבאחים, הוא ההולך והצפע בידו, ומכריז מלחמה על אמו ועל הערכים המקודשים בבית שבו היא שולטת ביד רמה.

אני סבור שהבעייתיות של הספר הזה, בשונה מרוב הספרים שבשוק, היא דווקא ברעיון עצמו המועבר הספר ולא בדרך שבה הסופר מעביר אותו. מבחינה ספרותית אין בכלל מה לדבר – כתיבתו של ארוה באזן היא פאר היצירה, מופת של מונולוג מושחז, עוקצני אך גם פגיע. כל קורא בר דעת כמעט ודאי שיתפעל מהדרך בה הוא מוליך אותנו בנפתולי העלילה ותיאורי הדמויות המדויקים, עם שילוב נכון של סיפור-מעשה קלאסי וכתיבה ספרותית מודרנית ומודעת לעצמה. על כן אין זה פלא שזכה על ספר ביכורים זה בפרס גונקור הצרפתי המוערך. ספר זה הוא לא פחות מאשר מרתק, אך הוא מושך את הקורא דווקא במוזרות של המסר אותו הוא מעביר: אם המשפחה כיצור רע, אפילו רע מטבעו. לאורך כל הספר מצפה הקורא לחבטה בפנים, להתפכחות הגורלית של הגיבור, אך מונולוג השנאה המתועב הזה של נער לאמו פשוט לא נגמר, אפילו לא בסיומו של הסיפור! כך נשאר הקורא עם האכזבה החמוצה בפה, הדעה הברורה – "צפע בידי" הוא ספר מתועב ומסוכן, ובכל זאת יצירה ספרותית מרשימה (למי עוד זה מזכיר את "כמעין המתגבר"?), מתועב ולו רק בשל אותם שני עמודים בסוף, שבהם הפתרון המתבקש לבעיה המוסרית לא מופיע.

נראה שגם בהוצאת עם עובד, שהוציאה ספר זה, שמו לב לבעייתיות זו, וראי לכך ניתן לראות בתקציר שבגב הספר: "…המספר הוא הגיבור עצמו, המגולל את קורותיו בסרקאזם ואכזריות אשר רק נער פגוע המאמין בצדקתו מסוגל להם"… זאת אומרת, אני בטוח שהרמיזה על כך שהנער המספר הוא חלש ופגוע, ועל כן דעתו מעוותת, היא תוצר של ההוצאה המנסה להחליק את הבעיה, ולא של הסופר עצמו. ובאשר לסופר? עיון קצר בביוגרפיה שלו מסביר היטב את אופן חשיבתו המרגיז, שכן "צפע בידי" מבוסס על סיפור ילדותו שלו! וכאן אנו נתקלים בכתיבה שנופלת במקום שבו נפלו בעבר גם ספרים אחרים, כגון "נערי הכרך"   – כשהסופר לא אובייקטיבי מספיק, מונע יותר מדי על ידי רגשותיו והסיפור הפרטי שלו, ובכך הוא מחליש את הספר כולו.

———————————————————————

הערה: אם יש סופר אחד שמצליח להיות מודע לעצמו, להתנתק מרגשותיו וללבוש רגשות אחרים כשהוא מספר סיפור, הרי זהו דוסטויבסקי, ללא תחרות. אם ב"חטא ועונשו" שם עובר הגיבור מהלך של השתנות שכל שלב בו מרגיש לקורא אמיתי וכנה, או ב"האחים קאראמזוב", שם מציג האמן הרוסי קשת רחבה עד טירוף של דעות ותפיסות עולם המנוגדות זו לזו בצורה בה הקורא מרגיש שהסופר מאמין בכל אחת מהדעות. אם דוסטויבסקי לא היה משוגע כדי להכיל כל כך הרבה דעות סותרות, הוא היה חייב להיות גאון אלוהי של ממש, ונו, את זה אנחנו כבר מזמן יודעים.

שיר חדש שלי ; ועוד כמה דברים

מוצץ קנה סוכר, גבעול
ומן העונג לבי נכאב
לעונג סוכריה, נשאב, ומעוצמת שטניותו בוער
סוכר, מתק לבי, חסדי –
עשה כבפליט סורר

אל תוך לשדי, בעצמותי עצמי צומח – והוא בלבד –
ומתחזק, מכוח ברית לא-נחוצה. ומתרחב, ומתכנס בתוך עצמו.
בבת עיני, בבתוך עצמי בוער, ממית חסדי במין תשוקת שטן
שב וחוזר
שב ועובר
זורם סוכר ומתעשר
בין סוכר לדם –
תמיד נותר, לבסוף, רק שם.

וכך, בצלילותי, עודי מקיץ, רק מתעורר –
סוכר! מתק לבי!
השמד חסדי כגפרור בוער!

שיר חדש שלי, לאחר תקופה ארוכה שלא כל כך כתבתי. שם עדיין אין לו, אבל בעצם, למה שיר צריך בכלל שם? ברצינות, לרוב השירים שאני וכתב אין (עדיין) שם, ואלה שיש להם, לרוב שמותיהם מעידים יותר על סוג היצירה מאשר על תוכנה: "סרנדה" , "האיקו" וכו'.  לעיתים אני תוהה ביני לבין עצמי למה אנחנו בכלל צריכים שיהי שם ליצירות שאנחנו כותבים או קוראים. אני סבור כי מלכתחילה נהוג לתת שמות ליצירות אמנות  - מצרכים שיווקיים בעיקר. כשאדם בוחר ספר לקנות או לקרוא, הוא מעוניין לדעת קודם לכן על מה הספר, ולו רק בקצרה, כדי לדעת מה מצפה לו והאם הנושא שעליו הוא עומד לקרוא מעניין מספיק בשביל להקדיש לו זמן. ובכן, אם כך, אני מבין את הצורך של הומרוס לקרוא לאפוס שלו "האודיסיאה" – ובכך להאיר על הנושא שלה באופן חד וחלק – הגיבור אודיסאוס. אני גם יכול להבין את השם "מובי דיק" ואת "מסע אל בטן האדמה", אבל מה עם העמדהוהיום איננו כלהבשבילה גיבורים עפים? יותר ויותר אני משתכנע ששמות כאלה לא רק שהם מיותרים, אלא שהם עלולים, ודבר זה בולט במיוחד בשירה, להפחית מהנאת הקריאה. התחלנו לקרוא לספרינו בשמות שכאלה, ובכך הצורך של הקורא להבין על מה הספר מדבר רק גבר. השם של הספר כבר לא מעיד, בדרך כלל, על תוכנו (לפחות לא בצורה שאדם שלא קרא את הספר יכול להבין אותה), ולכן הומצא התקציר בגב הספר. אין מה לעשות, אנשים בחיים לא יקנו ספר שהם לא יודעים מה קורה בו, או לפחות את הרעיון הכללי, ולכן, באין תשובה לשאלתם בכותרת, פנו לכריכה האחורית. הוצאות מנסות למלא ככל האפשר את הכריכות האחוריות שלהן. זה אסון. עדיף שלא. בעולם מתוקן, אנשים היו קוראים ספרים עם כריכה גסה, חומה כולה, ועליה רק שם הסופר.  אם זה היה כך, תסמכו עלי שהיו הרבה פחות ספרים גרועים, כי היה על מי לסמוך. אם כל הספרים היו מעולים, אפשר להוריד גם את השם של הסופר. כריכה חלקה. זה רק אתם – והמילים. אוטופיה.

47130e_8b12eb7c05a726a462e4f2c69968aa8b.jpg_srz_246_331_75_22_0.50_1.20_0בכל מקרה, בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי, בד בבד עם הלימודים האינטנסיביים, במעין אמוק של קריאת שירה. הפייבוריטית שלי היא כמובן, כמו תמיד ואולי לנצח, ויסלבה שימבורסקה המופלאה (עליה כתבתי בהרחבה פה), רובם ארכאיים ומתורגמים, ומפורסמים. גם כאן, כמו בספרות, אני שוב מאבד את עצמי בין נבכי השירה המקומית, הישראלית, "שלנו". שירה מתורגמת – היא, ללא הימור, כמעט תמיד תהיה משובחת. אבל השירה העברית בת זמננו היא מבול בלתי נגמר. ים של מאות משוררים משלל ז'אנרים וזרמים, הנאבקים למצוא את מקומם בשונית מרובת-הדגים זו, ואני, בסך כל קורא מן המניין, איך אדע מאיפה להתחיל? ובכן, בימים האחרונים אני עסוק בקריאת הגיליון הנוכחי של כתב העת הספרותי דחק, שפותר לי בדיוק את הבעיה הזאת. כתב העת, שכל גיליון שלו מונה עד 600 עמודים (!), עמוס, לעיתים עד לעייפה, בשלל ממתקים ספרותיים, מסות וביקורות מפעימות ממש. שירת מקור, ספרות מתורגמת, הגיגים ומאמרים, כולם מרתקים, כגון תרגום ראשון של שיחה שנערכה בשנת 1945 בין סופר המדע-בדיוני ה' ג' וולס   לבין סטלין או סיפור של אדגר אלן פו שמתורגם לראשונה. מבחינתי, כוחו של כתב העת הזה הוא גם בפתח שהוא נותן לשירה עברית, במדור מיוחד שמופיע בכל גיליון, ובכך נותן לי הצצה כלשהיא, במידה המתאימה לזמני ולכיסי. הכל במעין אווירה כזו של כבוד לישן והטוב, עם דגש על ענקי ספרות באשר הם,  בלי להציף את הגיליון יתר על המידה בחומר חדש. פנינו אל העתיד, אך היטב נעשה אם נשקע לעיתים גם בעבר, ויהודה ויזן, עורך כתב העת, מוביל אותנו במשעול הזה בצורה מדהימה.

"כמו זוהר הירח על פני האגם…" – על הסונטה לאור ירח של בטהובן

ברליוז כתב עליה שהיא "אחת מהפואמות שהשפה האנושית לא יכולה לתאר", צ'ארלס רוזן הסכים כי "גם מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שבה עדיין מדהימה". לרלסטאב היא הזכירה לו את זוהר הירח על פני אגם לוצרן, ומכאן שמה העממי.  ליסט שיבח אותה כאחת מאבני הדרך של דרכו המוזיקלית, אך בטהובן המשיך לגנות את ההתלהבות מיצירתו הגדולה ביותר, בכותבו: "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר". ובכל זאת, הפופולריות העצומה של הסונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן, או בשמה הידוע יותר סונטה לאור ירח, כאז כן היום, מוצדקת בהחלט. נהוג לציין את בטהובן כמבשר של התקופה הרומנטית, וכמלחין החשוב הראשון שכתב מוזיקה שהיא כולה פרי דעתו ורגשותיו של האמן (ולא בשירותיו של דוכס זה או אחר, למשל), ומביעה אך ורק את מה שהוא רוצה להעביר דרכה, בלי לעשות חשבון לאף אחד. הוא ככל הנראה האמן הקלאסי שהביע את רגשותיו באופן הכנה והמשוחרר ביותר, ומבין כל יצירותיו, ב"סונטה לאור ירח" זה בולט באופן הנחרץ ביותר.

מחלק זה אני ממליץ לשמוע את הסונטה ברקע

זה מתחיל עוד מהפרק הראשון והידוע של היצירה, ה- Adagio sostenuto, המוזר, האפל והמינימליסטי, שגרם לדורות של מומחים לתהות מה הוא בעצם. תחת איזו הגדרה הוא נופל? האם הוא סונטה? ואלס? תפילת אשכבה? התשובה לכך עדיין לא ברורה, כמו הסיפור הנפרש בדמיונו של המאזין ליצירה. מה קורה שם, בחשכת המסתורין של הסיפור שטווה בטהובן בכישרון כה רב? אולי שדים, אולי מעין טקס אשכבה הזוי, מהגיהינום אולי, עצוב כל כך ופוגע בלב כמו בסכין. האקורדים ממשיכים להתפרק להם, והנה, פתאום, משהו קורה, כמו נוגע בשמיים ולאט לאט צונח שוב אל אותו סיפור נושן שלעולם לא באמת נדע, וחוזר חלילה. מצעד השדים ממשיך לו, חרישי וטרגי, במינימליזם קר. בטהובן הוא לא ליסט וגם לא מוצרט, הוא לא בא ללהטט או לעשות רושם על אף אחד. הוא בא לספר סיפור, וסיפורו קר ושחור כמו הלילה, מטיל צללים על האגם שנמוג ונעלם.

ואז, בהינף יד, במין קלילות אופיינית, עובר בטהובן לפאזה אחרת, הלא היא הפרק השני של היצירה, ה- Allegrato. אולי דומה הדבר לתמונות בתיאטרון, חלק מסדרה, כולה של אותו האמן, שבא לספר לנו סיפור בעזרת ציורים ספורים המסודרים בסדר מסוים. אולי קפיצתו החרישית של בטהובן מעצב לשמחה היא כמו תיאטרון שדמויותיו קפאו לפתע במקום כדי לתת מקום לתמונה חדשה, והתמונה הזו מתוקה מתוקה, מתוקה היא כמעט צורבת בגרון, אך מפסיקה רגע לפני הרגע הזה, עוברת לחלק הבא. מה בטהובן מנסה להעביר לנו כאן? מה היא השמחה הצבועה (ובכל זאת, מענגת כמובן) הזו, בשביל מה ההצגה הזאת?  אולי זוהי קפיצה אל עולמם של בני האדם, לאחר התמונה המכושפת של הטקס הדמוני לאור הירח, עולמם של בני האדם על דוכסיו וחצרותיו המוארים, אלא שהממתק הזה הוא רק רגעי, כאליו בטהובן נותן לנו רק הצצה קטנה לעולמנו התמים, רגע לפני משהו נורא כלשהו שעומד לקרות. ואכן, העונג לא נמשך הרבה זמן. הנה הוא נקטע שוב, מפנה מקום לסערה.

הו, הסערה. הפרק השלישי של היצירה, ה- Presto agitato המהולל. בשביל פיסות גאונות צרופה שכאלה נבראה המוזיקה. הו, הסערה, מופיעה בשיא עוצמתה. בכנות, מפגן כזה של רגשות זועמים ובלתי מרוסנים לא שמעתי מעודי. בשביל פיסות גאונות כאלה נולדים מלחינים בטהובן. יותר מכך: בשביל פיסות גאונות שכאלה נולדות סערות, ורק בשביל הקטע היחיד הזה, ולו רק בשבילו שווה לו לאדם לנצור בתוכו את הכעס, שכן היופי המהמם שבו אותו רגש איום מתבטא על ידי בטהובן, הוא מופת לאומץ אמנותי ולשחרור כל רסן בדרך ליצירת אמנות משובחת. בטהובן לא מרחם פה על אף אחד. למה ציפיתם? הפרק הקודם הרגוע, היה רק הסחת דעת רגעית, מעין תרגיל מתוחכם שכזה. זוהי האמת, זוהי הסערה, זהו הרוע, זהו הזעם העצור בלב כולנו, זהו העיוורון והצביעות והשקר שאנחנו שונאים, וביד בוטחת המלחין הגאון נותן לזעם להתפרץ, ולכולנו רווח. אחרי הכול, זהו ייעודם של אמנים באשר הם, הלא כך? לבטא תחת שרביטם את מה שהמאזין לא יכול לבטא בעצמו. בטהובן נותן לנו את החופש לזעם, ואנחנו מודים.

וזוהי הסיבה שלשמה אני כל כך מתעקש להמשיך ולעבוד, בכדי בסופה ושל דבר לנגן את היצירה המדהימה הזאת, ככל הנראה היצירה המוזיקלית היפה ביותר ששמעתי בחיי. חכו, אולי לא הסברתי את עצמי כיאות: אני פסנתרן. זאת אומרת, לא מקצועית, סתם פסנתרן. פסנתרן חובב. שעתיים פה שעתיים שם, מנגן כאני יכול ואך ורק כשאני רוצה, ומנסה כמו כולם להתחקות אחר הגדולים ביותר. קצר עטי מלהכיל את העונג הרב כל כך שמעניקה לי המנגינה, ובכללותה את היכולת ליצור ממערכת של סימנים על דף עולם ומלואו. בשנה שעברה למדתי וניגנתי את החלק הראשון והנוגה של היצירה הזו, ה"סונטה לאור ירח", וזה לא מכבר התחלתי לעבוד על פרקה השני, זה המתוק והאכזרי. אולי יום אחד אנגן גם את הפרק השלישי, הגדול מכולם. בטהובן נותן למאזין בפרק הזה את החופש לתת ביטוי לרגשותיו העצורים ביותר, את החופש לזעם, ונדמה שאין דרך טובה יותר לחוות את יצירתו של בטהובן (וכל יצירה אחרת, כמובן), מאשר לנגן אותה. להרגיש את העצב, המתיקות והזעם המאכלסים את היצירה בשלושת פרקיה, לא רק דרך האוזן, כי אם גם דרך הידיים. להקיש חזק או חלש, מהר או לאט, ברוך או בגסות, לחוות את הדבר במלוא עוצמתו, כך שמתוך הידיים מחלחלת המנגינה גם פנימה, אל הנפש. זהו סודם המתוק של הנגנים: שמעבר לכל השאר, לוקח הנגן חלק משל עצמו ביצירה אותה הוא מנגן, ועבורו, זה והחלק החשוב מכולם, חלק שלאט לאט נעלם עם השתלטותה של המוזיקה הממוחשבת והמתוכננת. הזמר בק השכיל להבין זאת – לפני כמה חודשים הוציא את אלבומו החדש בפורמט שנשכח מאז בואם של ההקלטות. הוא הוציא, במקום דיסק או תקליט, ספר. ספר תווים, עם שיריו החדשים ביותר, ומי שקונה את אותו הספר, יכול לשבת בביתו ולקחת חלק ביצירת המוזיקה של בק, וכך, לחוות אותה במובן העמוק ביותר של המילה.