ברליוז כתב עליה שהיא "אחת מהפואמות שהשפה האנושית לא יכולה לתאר", צ'ארלס רוזן הסכים כי "גם מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שבה עדיין מדהימה". לרלסטאב היא הזכירה לו את זוהר הירח על פני אגם לוצרן, ומכאן שמה העממי. ליסט שיבח אותה כאחת מאבני הדרך של דרכו המוזיקלית, אך בטהובן המשיך לגנות את ההתלהבות מיצירתו הגדולה ביותר, בכותבו: "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר". ובכל זאת, הפופולריות העצומה של הסונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן, או בשמה הידוע יותר סונטה לאור ירח, כאז כן היום, מוצדקת בהחלט. נהוג לציין את בטהובן כמבשר של התקופה הרומנטית, וכמלחין החשוב הראשון שכתב מוזיקה שהיא כולה פרי דעתו ורגשותיו של האמן (ולא בשירותיו של דוכס זה או אחר, למשל), ומביעה אך ורק את מה שהוא רוצה להעביר דרכה, בלי לעשות חשבון לאף אחד. הוא ככל הנראה האמן הקלאסי שהביע את רגשותיו באופן הכנה והמשוחרר ביותר, ומבין כל יצירותיו, ב"סונטה לאור ירח" זה בולט באופן הנחרץ ביותר.
מחלק זה אני ממליץ לשמוע את הסונטה ברקע
זה מתחיל עוד מהפרק הראשון והידוע של היצירה, ה- Adagio sostenuto, המוזר, האפל והמינימליסטי, שגרם לדורות של מומחים לתהות מה הוא בעצם. תחת איזו הגדרה הוא נופל? האם הוא סונטה? ואלס? תפילת אשכבה? התשובה לכך עדיין לא ברורה, כמו הסיפור הנפרש בדמיונו של המאזין ליצירה. מה קורה שם, בחשכת המסתורין של הסיפור שטווה בטהובן בכישרון כה רב? אולי שדים, אולי מעין טקס אשכבה הזוי, מהגיהינום אולי, עצוב כל כך ופוגע בלב כמו בסכין. האקורדים ממשיכים להתפרק להם, והנה, פתאום, משהו קורה, כמו נוגע בשמיים ולאט לאט צונח שוב אל אותו סיפור נושן שלעולם לא באמת נדע, וחוזר חלילה. מצעד השדים ממשיך לו, חרישי וטרגי, במינימליזם קר. בטהובן הוא לא ליסט וגם לא מוצרט, הוא לא בא ללהטט או לעשות רושם על אף אחד. הוא בא לספר סיפור, וסיפורו קר ושחור כמו הלילה, מטיל צללים על האגם שנמוג ונעלם.
ואז, בהינף יד, במין קלילות אופיינית, עובר בטהובן לפאזה אחרת, הלא היא הפרק השני של היצירה, ה- Allegrato. אולי דומה הדבר לתמונות בתיאטרון, חלק מסדרה, כולה של אותו האמן, שבא לספר לנו סיפור בעזרת ציורים ספורים המסודרים בסדר מסוים. אולי קפיצתו החרישית של בטהובן מעצב לשמחה היא כמו תיאטרון שדמויותיו קפאו לפתע במקום כדי לתת מקום לתמונה חדשה, והתמונה הזו מתוקה מתוקה, מתוקה היא כמעט צורבת בגרון, אך מפסיקה רגע לפני הרגע הזה, עוברת לחלק הבא. מה בטהובן מנסה להעביר לנו כאן? מה היא השמחה הצבועה (ובכל זאת, מענגת כמובן) הזו, בשביל מה ההצגה הזאת? אולי זוהי קפיצה אל עולמם של בני האדם, לאחר התמונה המכושפת של הטקס הדמוני לאור הירח, עולמם של בני האדם על דוכסיו וחצרותיו המוארים, אלא שהממתק הזה הוא רק רגעי, כאליו בטהובן נותן לנו רק הצצה קטנה לעולמנו התמים, רגע לפני משהו נורא כלשהו שעומד לקרות. ואכן, העונג לא נמשך הרבה זמן. הנה הוא נקטע שוב, מפנה מקום לסערה.
הו, הסערה. הפרק השלישי של היצירה, ה- Presto agitato המהולל. בשביל פיסות גאונות צרופה שכאלה נבראה המוזיקה. הו, הסערה, מופיעה בשיא עוצמתה. בכנות, מפגן כזה של רגשות זועמים ובלתי מרוסנים לא שמעתי מעודי. בשביל פיסות גאונות כאלה נולדים מלחינים בטהובן. יותר מכך: בשביל פיסות גאונות שכאלה נולדות סערות, ורק בשביל הקטע היחיד הזה, ולו רק בשבילו שווה לו לאדם לנצור בתוכו את הכעס, שכן היופי המהמם שבו אותו רגש איום מתבטא על ידי בטהובן, הוא מופת לאומץ אמנותי ולשחרור כל רסן בדרך ליצירת אמנות משובחת. בטהובן לא מרחם פה על אף אחד. למה ציפיתם? הפרק הקודם הרגוע, היה רק הסחת דעת רגעית, מעין תרגיל מתוחכם שכזה. זוהי האמת, זוהי הסערה, זהו הרוע, זהו הזעם העצור בלב כולנו, זהו העיוורון והצביעות והשקר שאנחנו שונאים, וביד בוטחת המלחין הגאון נותן לזעם להתפרץ, ולכולנו רווח. אחרי הכול, זהו ייעודם של אמנים באשר הם, הלא כך? לבטא תחת שרביטם את מה שהמאזין לא יכול לבטא בעצמו. בטהובן נותן לנו את החופש לזעם, ואנחנו מודים.
וזוהי הסיבה שלשמה אני כל כך מתעקש להמשיך ולעבוד, בכדי בסופה ושל דבר לנגן את היצירה המדהימה הזאת, ככל הנראה היצירה המוזיקלית היפה ביותר ששמעתי בחיי. חכו, אולי לא הסברתי את עצמי כיאות: אני פסנתרן. זאת אומרת, לא מקצועית, סתם פסנתרן. פסנתרן חובב. שעתיים פה שעתיים שם, מנגן כאני יכול ואך ורק כשאני רוצה, ומנסה כמו כולם להתחקות אחר הגדולים ביותר. קצר עטי מלהכיל את העונג הרב כל כך שמעניקה לי המנגינה, ובכללותה את היכולת ליצור ממערכת של סימנים על דף עולם ומלואו. בשנה שעברה למדתי וניגנתי את החלק הראשון והנוגה של היצירה הזו, ה"סונטה לאור ירח", וזה לא מכבר התחלתי לעבוד על פרקה השני, זה המתוק והאכזרי. אולי יום אחד אנגן גם את הפרק השלישי, הגדול מכולם. בטהובן נותן למאזין בפרק הזה את החופש לתת ביטוי לרגשותיו העצורים ביותר, את החופש לזעם, ונדמה שאין דרך טובה יותר לחוות את יצירתו של בטהובן (וכל יצירה אחרת, כמובן), מאשר לנגן אותה. להרגיש את העצב, המתיקות והזעם המאכלסים את היצירה בשלושת פרקיה, לא רק דרך האוזן, כי אם גם דרך הידיים. להקיש חזק או חלש, מהר או לאט, ברוך או בגסות, לחוות את הדבר במלוא עוצמתו, כך שמתוך הידיים מחלחלת המנגינה גם פנימה, אל הנפש. זהו סודם המתוק של הנגנים: שמעבר לכל השאר, לוקח הנגן חלק משל עצמו ביצירה אותה הוא מנגן, ועבורו, זה והחלק החשוב מכולם, חלק שלאט לאט נעלם עם השתלטותה של המוזיקה הממוחשבת והמתוכננת. הזמר בק השכיל להבין זאת – לפני כמה חודשים הוציא את אלבומו החדש בפורמט שנשכח מאז בואם של ההקלטות. הוא הוציא, במקום דיסק או תקליט, ספר. ספר תווים, עם שיריו החדשים ביותר, ומי שקונה את אותו הספר, יכול לשבת בביתו ולקחת חלק ביצירת המוזיקה של בק, וכך, לחוות אותה במובן העמוק ביותר של המילה.
גיבורי סרטו המוערך של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", המתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, הם חבורת פרטיזנים, בעיקר אמריקאים, ממזרים חסרי כבוד שמטרתם אחת: לערוף כמה ראשים נאצים ככל שיוכלו, בצמא לדם ולנקמה המספקת. בדרך, על מצחם של הנאצים שהם תופסים ומחליטים בכל זאת לחוס, בדרך כלל למען מטרה מסוימת, הם חורטים צלב קרס, למען יראו ויראו ולמען לא ישכחו עוונותיהם.
"בחירה בספקנות כפילוסופיית חיים כמוה כבחירה בעמידה במקום כאמצעי תחבורה".
במקום הראשון: התפסן בשדה השיפון / ג'. ד. סלינג'ר
