"היברו פבלישינג קומפני" – ראיון עם מתן חרמוני

השנה היא 1904, ומרדכי שוסטר, גיבור הספר, הוא נער המהגר מאירופה לניו – יורק של תחילת המאה הקודמת, אל האיסט סייד, המאוכלס בצפיפות של כמיליון וחצי יהודים שמדברים, קוראים ונושמים יידיש.  הנער הצעיר עובד ב"היברו פבלישינג קומפני", בית חרושת מלוכלך לספרים, ועד מהרה הופך לסופר המפורסם ביותר של ספרי ה"שונד" (פסולת עם ריח, ביידיש) – ספרות זולה של מלודרמות עתירות טוויסטים, שפרנסו קהל נרחב בקהילה היהודים המפולפלת , מנערות סקרניות ועד בני ישיבה ברוקלינאים. הסיפור, שהוא גם רומן הביכורים של מתן חרמוני, חוקר יידיש באוניברסיטת בן גוריון, מסופר בשני קוי זמן: ראשית, התבגרותו וחייו של מרדכי שוסטר הנ"ל, ועל עלייתו ונפילתו כסופר יידיש. ושנית, סיפורו של בנו, ארווין, והיחסים בינו לבין אביו, דרך מפגשי הבן עם הפסיכולוג.

סיפורו של מרדכי שוסטר הוא סיפור עצוב ומרגש, ומה שמוסיף לעלילה הם הפרקים המיוחדים שמתארים, למשל את שנות ה-90 בירושלים, כאשר נכדתה של אהובתו של מרדכי שוסטר מגיעה לאוניברסיטה ללמוד ומוצאת ואתם בספרייה, או הפרק בו הנייה, היא היא אהובתו של שוסטר, גרה בבית אבות ומספרת לאותה נכדה את סיפרוו של מרדכי שוסטר. המיוחד בספר זה הוא סגנון הכתיבה הייחודי של מתן חרמוני, סגנון שלוקח מהמוטיבים של השפה היידית, כמו החזרה על המשפטים שאומרים כמה פעמים, והסגנון המתלונן לעיתים, שלא נאמר "פולני". אך חרמוני לא כותב ולו מילה אחת ביידיש. הוא ממיר את הסגנון לעברית, כך שלפעמים היצירה נראית קצת מתורגמת.  הוא לוקח את שחקר ולימד במשך שנים ומשתמש בו בכדי ליצור אווירה שלוקחת אותך היישר אל ברוקלין. אמנם לוקח קצת זמן להיכנס לאווירה המתאימה כשקוראים את הספר, אך כשמתרגלים לסגנון מתגלה לה פנינה ספרותית לא קטנה.

איך הגעת לתחום ספרות היידיש?

"חיפשתי משהו שונה בתוך הספרות. חיפשתי איך אפשר לכתוב באופן שונה, ומצאתי את ספרות היידיש, שהיא  בעיניי אוצר פואטי.  המפגש עם יצירות של משוררים כמו יעקב גלאטשטיין ומוישה-לייב הלפרן, או סופרים כמו מוישה נאדיר או ל' שפירו, למדו אותי שיש דרכים אחרות לכתוב, דרכים שלא הכרתי, דרכים שרציתי להכיר יותר, ולמצוא לי דרך ביניהם. הושפעתי עם השנים גם מסופרים אחרים,  מולדימיר נבוקוב ומפיליפ רות ומברנר ומעוד רבים רבים. אני מקווה שאין סופר שהשפיע עליי באופן משתק, כלומר באופן כזה שלא יכולתי להתשחרר בכתיבה שלי מסגנון הכתיבה שלו.

 שמעון אדף אמר פעם שאחת הבעיות שעומדות לנגד עיניו כשהוא כותב היא 'איך אני עושה את זה בעברית'. זה גם בהרבה מובנים מה שעמד לנגיד עיני. איך אני מעביר את כל השפע הפואטי הזה לביטוי עברי. "

איך נולד הרעיון לכתיבת הספר? מה היה תהליך הכתיבה שלו?

 "הסתובבתי עם הסיפור די הרבה זמן עד שהתחלתי לכתוב אותו. בהתחלה חשבתי שזה יהיה רומן על סופר עברי באמריקה, רעיון שהתגלגל אל דמותו של ידידה סגל, חברו הקרוב של הגיבור. משהו לא התחבר לי לגמרי בעניין הזה, וכשהתחלתי לכתוב הבנתי שמה שאני הולך לכתוב זהו רומן על סופר יידיש. מרדכי שוסטר הוא גם החלומות שלי וגם הסיוטים שלי."

הספר שלך הוא רב-מכר, ובנוסף מועמד לפרס ספיר הנחשק. האם ההצלחה תשפיע על המשך עבודתך?

"כמובן. מעכשיו אכתוב רק בחדרי מלון יקרים, אעשן סיגרים קובנים ואסע בלימוזינות. זו הדרך לכתוב רומאן."

האם בכתיבת הספר, היתה גם מטרה לקרב את היידיש אל הקהל הצעיר ולהחיות אותה?

 "לא. אני אגואיסט מוחלט. חיפשתי את דרך הביטוי הטובה ביותר מבחינתי. לא להיות דובר או מסיונר לשום רעיון."

במה יעסוק הספר הבא שלך (הרי כולנו מצפים לעוד אחד)?

"רק בשביל זה היה שווה להגיע אל סוף הריאיון – כדי לדעת שמצפים לספר נוסף. יש איזה רעיון כללי, אבל קשה לי עדיין להגדיר אותו. אני מקווה שהציפייה תימשך."

חרמוני גר כרגע בשיקגו. עד שעבר לשיקגו היה  מורה לספרות באוניברסיטאות שונות; באר שבע, תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה. כיום הוא  עורך ומתרגם,  וכותב במוספי הספרות של עיתון "הארץ" ובכלל, עוד לא את הספר הבא, אותו הוא מקווה בקרוב להתחיל.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • r  On 17 בדצמבר 2011 at 1:56 pm

    מעניין ומסקרן לקרוא את הספר. יהיו עוד ראייונות עם כותבים? אני בעד…

  • אלדד  On 13 בינואר 2012 at 6:00 pm

    קראתי… ספר מרתק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: