אימפריות נופלות לאט

אימפריות נופלות לאט, אבל בסופו של דבר כל אימפריה נופלת. זה קורה כל הזמן, משהו עולה וזורח, גדל למימדים עצומים ולבסוף, כמו בלון, מתפוצץ מן העומס, ומשהו חדש עולה. המחזור הזה של עלייה וירידה, נסיקות והתרסקויות הן מה שבנה את כל ההיסטוריה שלנו, מאימפריות כמו רומא או צרפת בשלטון נפוליאון, ועד לדברים הקטנים ביותר שממלאים לנו את היום יום – באופנות, בתרבות, בטכנולוגיה שמשנה את כל חיינו. הנקודה המעניינת ביותר בכל זה היא הרגע שבו כף המאזניים יציבה, רגע לפני שאמפריה אחת עולה ושנייה יורדת. הרגע הזה שבין לבין.

בספרו שמי הוא אדום משרטט אורהאן פאמוק, סופר טורקי וחתן פרס נובל לשנת 2006 את טורקיה של שלהי המאה ה-16, תקופה בה באירופה המרוחקת האנושות השתחררה מכבלי הכנסייה ויצאה אל מה שידוע כ"רנסאנס" – תקופה של עושר תרבותי, המצאות וגילויים מרחיקי לכת (אמריקה מישהו?) ושינוי אדיר בתודעת האדם – מתפיסת עולם בה האל במרכז והאדם בצד, הרנסאנס פתח עת חדשה בה דווקא האל בצד והאדם הוא שבאמצע. האירופאים היו בטוחים וגאים כל כך בעצמם, אך למעשה איחרו בפריחתם זו – הסינים, היפנים, ההודים, וכמובן העולם הערבי ובראשו האימפריה העותמאנית – עשו זאת עוד הרבה קודם. הספר מספר על הרגע המיוחד, רגע לפני שהעולם המערבי עלה והעולם הערבי ירד – ומתמקד בעולם הציור הערבי שפוגש את הציור ה"חדש" של הצרפתים, ובעקרונותיהם החדשים: הפרספקטיבה והמימד. איסטנבול מזדעזעת והאמנות החדשה מוכרזת עד מהרה כדבר כפירה. ואולם, לאט לאט מבינות דמויות כי מה שלא יעשו, לא יוכלו להתכחש לכך שעידן חדש מגיע, ושהם, יחד עם תרבותם שהיתה עד כה התרבות אולי הכי מפותחת, יאלצו  להישאר מאחור. הדרך להבנה זו רצופה במכשולים, ומגיעה לשיאה כאשר המורה הטורקי הזקן, שלימד וצייר בשיטה "הישנה" כל חייו, מביט בפעם האחרונה ביצירות המופת של האמנים הגדולים של עמו, ומעוור את עצמו כדי לא לחזות בעולם זורק לאשפה את כל מורשתו וממשיך הלאה.

דוגמא נוספת לנקודה בהיסטוריה שבה יבשת אחת עולה ואחרת יורדת ניתנת גם בשוגון, ספרו המופתי של ג'יימס קלאוול, שמתרחש במאה ה-17, ומספר את סיפורו של בלקת'ורן, קפטן של ספינת מסחר מהולנד שמגיע בעקבות סערה ליפן הפיאודלית. אך כאן, בשונה מבשמי הוא אדום, הסופר בא להראות עד כמה האירופאים בעצם טפשים בתאוותם להתקדם, טכנולוגית או תרבותית. גיבור הספר נשבה על ידי השוגון (תואר אצולה רם) ולומד את חוכמת חייהם של היפנים. הוא מבין, לאט לאט, כמה תרבותם של הזרים צודקת וכמה תרבות עמו טועה, ומרגיש שלא יוכל לשוב עוד להולנד ולחיות כמו תמיד. הסופר פונה לאירופה של המאה ה-16 וזועק: לאט! תירגעו! אין לאן למהר, טפשים!

כמובן שאי אפשר באמת לעצור את התקדמותנו זו. כל יום אנו, המין האנושי, צועדים עוד צעד ועוד צעד אל עבר מפלתנו הסופית. זה בטבע שלנו, ואנחנו לא יכולים לשלוט בכך. למעשה, תופעה זו, שבה משהו אחד עולה ומשהו אחר יורד לא ניכרת רק במה שמבחוץ, בטכנולוגיה, באמפריות ואפילו באופנות… בגדים, למשל. זה בתוכנו גם מבפנים. בתוך כל אדם נמצא המנגנון הזה שלא יכול לקבל שקט תמידי, ומחפש ללא סוף שינויים. אנחנו מחפשים כל הזמן את האושר, את הסיפוק, אבל שוכחים עקב כך להנות ממה שיש. כן, נפש האדם לא ברורה, וכל הזמן קופצת מדבר לדבר, ואני חושב שזו הבעיה האמיתית של ההומו ספאניס – בעיה שאין לחיות. בעיה זו היא גם המקור למלחמות, ולחור באוזון, והיא גורמת להרוס את עצמנו לאט לאט, עד שלא יהיה יותר דבר כזה, אדם. אני מאמין שביום הזה, שבו נמחה כליל מעל פני האדמה, יקום גזע חדש, בעל איטילגנציה, שכמונו יובל כמו למינג אל המים וישמד, ואחריו יבוא גזע חדש. מין מחזור שכזה.

מכל הבחינות היה עדיף לנו, למין האנושי, אם היינו נשארים בתקופת האבן, אבל תבינו שזה בלתי אפשרי אם רק תשאלו את עצמכם:

מי לא סקרן להגיע אל הכוכבים?

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: