בשבחי המלנכוליה

מאז ומתמיד היתה לי חיבה מיוחדת למלנכוליה, וליצירות שעושות שימוש במלנכוליה. הרגש הזה, העצבות, תמיד נראה לי מאוד כנה ואמיתי. הרבה יותר אמיתי מרגש השמחה, למשל, שאליו תמיד מתלווה הרגשה מאולצת, מזויפת, כמו לראות סרט שאתה כל כך רוצה לאהוב, אבל פשוט לא יכול. לעצבות מקום נכבד בהיסטוריה של התרבות בכל רחבי העולם, מראשית העתים ועד ימינו אנו.

זה אולי יפתיע אתכם, אבל לי, בדר"כ יותר קשה להתחבר לשיר, סרט, ציור או ספר שתכליתו העיקרית היא ההרגשה הטובה, בלי מלנכוליה בצידה. היצירה המלנכולית היא, לדאבוני, הדבר שהכי קל להתחבר אליו בעולם. כולנו אוהבים להתלונן, וזה תמיד קל ואפילו כיף לשקוע במרה שחורה. השטן ששמו יגון מתחבא בכל פינה ומפתה אותנו להתקרב. הרבה יותר קשה לנו להיות מאושרים, והחיפוש אחר האושר הוא מושא תקוותם של כל 7 מיליארד האנשים שחיינו בעולמנו. מתוכם, רק מעטי מעט באמת זוכים לו (אישית, עוד לא פגשתי אדם בר מזל שכזה). ומה עושים כל השאר? טוב, הרוב חיים עם זה, והשאר? השאר כותבים שירים.

שיר זה של החברים של נטאשה הוא מהשירים והאישיים ביותר ששמעתי מעודי. מיכה שטרית מפליא בנועזותו שכשהוא שר בכנות אישית גדולה כל כך, שאליה אתה מאוד מתחבר. הבית הראשון הוא התלוננות על המצב הקיים, ושאלה גדולה שנישאת באוויר: "מאיפה בא העצב?". התשובה מגיעה בפזמון: העצב לא מגיע משום מקום. אתה ממציא אותו. אולי כבריחה ממה שבאמת קיים, אבל בסופו של דבר, זה כל הקטע של המלנכוליה: היא הפכפכה, וברגע שאתה מתרגל לחיות איתה אתה כבר לא יודע מה נכון ומה לא, איפה אתה מחפש את המלנכוליה ומתי היא באמת באה לבקר, וזה מה שכל כך חזק בשיר הזה – ההבנה בסופו כי אין דרך אחרת, והגישה האמיצה, הישירה שלו למלנכוליה – שלא כמו השיר הבא:

Pink Moon. קלאסיקה. הסיפור מאחורי האלבום שזהו שיר הנושא שלו הרי ידוע. ניק דרייק היה אמן פולק לא כל כך מצליח שהיה בעיצומם של ההקלטות לאלבומו השלישי, הא הוא האלבום הנ"ל. אפשר להגיד שהסתדר בחיים, רק מה קרה? קרה שהמלנכוליה היתה מצויה אצלו יותר מאצל אחרים והוא שקע עד מהרה בדיכאון קליני קשה. משך זמן מה התקיים על כדורים, עד שלילה אחד החליט לשים קץ לחייו. Pink Moon, מעבר למוזיקה המצוינת שבו, הוא מסמך מרתק ממקור ראשון על אדם שחשך עליו עולמו, רגע לפני ההתמוטטות הסופית.

ואולם, למרבה ההפתעה, Pink Moon הוא לא אלבום מדכא. נהפוך הוא, הוא אלבום מצוין ליום שבת בבוקר או לזמן אחר של מנוחה. אלבום שקט ויפה, אפילו אופטימי. רק אם מחברים את סיפורו הטראגי של דרייק  למוזיקה שייצר, או אז מתגלה, בין השורות, היגון והכאב של המשורר. ניק דרייק פחד מהמלנכוליה, והוא כמעט ולא כותב עליה, רק ברמזים קלושים. משיריו לא עולה דמות של אדם דכא-רוח שמתלונן על חייו, אלא הצורה הנוראית ביותר בה מכה המלנכוליה: האדישות. לדרייק כבר לא אכפת מכלום, שום דבר כבר לא מעניין אותו. הוא כתב על העולם ברחמים על האנשים שחיים בו, מספר מה נמצא בו, אבל לא מערב את עצמו בעניין. הוא מכין עצמו למוות, כמו אומר: הו, כבשים תמימות! The pink moon is gonna get you all!

כמובן, ישנן עוד אינספור דוגמאות, בתרבות שלנו, למלנכוליה. בסרטים, בספרות (למשל, סיפוריו של דייויד פוסטר וואלאס, עליהם כתבתי כאן), בציור.אולי יום עוד יבוא ואכתוב פוסט גם בשבחי האושר, או השמחה, אך ביינתים המלנכוליה היא נושא שאותי אישית מרתק יותר מכל. הו, מלנכוליה אהובתי!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: