Cuckooland – רוברט וואיט

את For The Ghost Within  של רוברט וואיט שמעתי מיד לאחר שכתבתי  על האמן המיוחד הזה פה. באלבום זה שוטח וויאט בפני מאזיניו את דעותיו האנטי-ציוניות. המוזיקה באלבום הייתה מעולה, אבל פשוט לא הצלחתי להינות ממנה כשברקע נשמעו דעותיו המנוגדות לשלי.חווית השמיעה של אותו האלבום הובילה אותי להרהר: האם אדם יכול להינות ממוזיקה שהמסר שהיא מעבירה נוגד את רוחו? שאלה זו רלוונטית בעצם לכל ענף תרבותי באשר הוא, ואפשר לנסח אותה גם בצורה שונה: האם אמנות טובה היא אמנות שבהכרח  מייצגת את דעותיו של המבקר אותה?

אם כן, הדבר הופך אותנו לאטומים. אם אנחנו בהכרח סובלים משמיעת דעותיו של אדם אחר, אפשר להגיע בקלות למסקנה הפשוטה:  לעולם לא תהנו מסרט, אם לא תהיו "בסדר" עם כל דמויותיו – בסרט המתרחש בשואה, דמות הנאצי היא לא באמת רעה, אלא בדר"כ פשוט טיפשה, או אחת שמסייעת לעלילה כשהיא מציבה בפני הגיבור מכשול.  טענתה של דמות הגסטפו בסרט מעולם לא תישמע הגיונית או צודקת, היא מעולם לא תנסה באמת לשכנע – אחרת הצופה יסבול מלשמוע את דעותיה. כמובן שלא כך במציאות, שכן אם טענותיו של היטלר לא היו משכנעות מעולם לא היה מצליח לסחוף אחריהן אומה שלמה.

במוזיקה זה קצת שונה, כיוון שבבסיסה היא לא נועדה לספר סיפור, או לתאר דמויות. האמן המוזיקלי מביא איתו את דעותיו – ופשוט שר אותם, פורק אותם בפני הקהל, וכך יוצא שלעיתים אנו מפספסים מוזיקה מעולה בגלל הדעות המובאות בה. בעקבות שמיעת אותו אלבום החלטתי לשמוע את אלבומיו של רוברט וואיט מן החדש אל הישן – ולא להפך – כדי לצלול אל תקופת הזוהר שלו. זוהי התקופה בה דעותיו הפוליטיות עוד לא השתלטו על יצירתו כליל וכמעט הפכו אותה לכלי להעברת מסרים מחאתיים ותו לא.

וכך הגעתי אל Cuckooland, אלבום שסימן נקודת מפנה בכתיבה של רוברט וואיט. אלבום זו עומד על קו התפר בין שני העולמות – מצד הוא מביא באלבום, כהרגלו, מוזיקה אוונגרדית משובחת.  אבל הוא גם מכניס את דעותיו הפוליטיות, שבמקרה זה דווקא לא נגדו לשלי. בעידון הוא מעביר אותן, כהצעה, ולא מכריח את השומע להקשיב לו. בחוברת המילים שמצורפת לדיסק, ליד כל שיר שמכיל דעה פוליטית כתבו הסבר על מה הוא עוסק. אפשר לקרוא את ההסבר ולקבל דעה מלאה יותר על הטקסט, אך אם לא קוראים הדבר לא מחסיר הרבה מחווית השמיעה, ואולי אפילו מוסיף, כאשר הטקסט נשאר מעט מעורפל ונותן למאזין לתת לו פרשנות משלו. אדם שלא קורא את ההסברים – פעמים רבות לא ישים לב שבשיר יש בכלל דעה פוליטית, בשונה מאלבומו האחרון בו וואיט ממש הכריח את המאזין להסכים לדעותיו.

האלבום נפתח, בדומה לאלבומים שלו שבאו אחר כך, בשיר שקט ומסתורי. גם שני השירים שבאים אחריו מתאפיינים מאווירה ג'אזית "מיושנת", עד הרצועה הרביעית, Forest, שבה מתחיל וואיט להקשות על המאזין, עם יצירה כבדת משקל שהיא שיר-קינה לצוענים במלחמת העולם השנייה. זהו שיר מצמרר ויפיפה בו זמנית, וללא ספק השיר האהוב עליי באלבום. הרצועה הבאה אחריו היא Tom Hay's Fox, יצירה אינסטרומנטלית משונה וממש לא מלודית, שאפילו עכשיו בשמיעה העשירית, אני לא בטוח שהבנתי אותה לגמרי. משם האלבום, בן 16 השירים, מגיע לשיאו בדרישה שהוא תובע מהמאזין, ולאט לאט עובר חזרה לאווירה הג'אזית, כמו בהתחלה, בצורה שמתאים כל כך לסיים איתה אלבום. רוברט וואיט הקשיש שואב את המאזין מן ההתחלה בפיתיון מתוק, ולאט לאט מעביר אותו במסע קשה דרך הנושאים שהוא שר עליהם. לבסוף, למיטיבי הלכת שנשארו איתו עד הסוף, הוא נתן עוד ממתק או שניים, פרס שמזכיר את ימיו הזוהרים בלהקת הסופט מאשין.

רוברט וואיט הוא אמן שלא כל אחד יכול לאהוב, ואחד שלוקח זמן רב להתחבר ליצירותיו. כך גם Cuckooland, אלבום שדורש הרבה, אבל גם נותן הרבה מן הרגע שאתה נכון, בלבך פנימה, להתמסר אליו לחלוטין.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: