התחכום שבכלום

פעמים אין-ספור אנו מחלקים את התרבות שאנחנו צורכים לאיכותית ולא איכותית, ולרוב המדד – אם מדובר בתכנית בטלוויזיה, ספר, הצגת תיאטרון או כל דבר אחר-  הוא תחכום היצירה. אנו נוטים להעריך, כמעט אוטומטית, יצירה בעלת רבדים ומשמעויות רבות, אך לעיתים דווקא יצירות מסוג זה, מתחת לכל השכבות בעצם לא אומרות כלום. הללו את הפילוסוף הנצחי שהוגה את דעותיו המרתקות אך חסרות הסוף, אך לפעמים הגאונות נתונה דווקא אצל אלה שיודעים להגיד מעט אבל לעשות בצורה טובה כל כך שאי אפשר שלא להעדיפם על מאריכי הדפים.

דוגמא לכך היא כתביו של דניאיל חראמס הוא סופר רוסי מן המאה ה-20 שכתב בעיקר שטויות והוצא להורג על ידי משטר סטאלין בגלל כתביו – שירים, סיפורים וקטעי-חיבור קצרים ומבדחים. לרוב חסרי פואנטה ללא הגדרה או עומק ברור, שלהם מכנה משותף אחד גדול – המוות השורר מעליהם, מציץ מכל פינה בהומור מקאברי, אכזרי ומזעזע. באחד הסיפורים זה הנגר שמחליק עד שלא נותר לו פרצוף, ובשיר אחד מפציר המחבר בזקנה לעזוב את הציוויליזציה, ללכת לשדות ולהירקב שם. ממבט ראשון בספר המאגד את יצירותיו, אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף, אין שום עומק. וגם ממבט שני. סיפורי-סתם, אבל סיפורי סתם שכתובים ביד אמן, כך שמתוך כל הסתם הזה וההומור מתבהרת המציאות הקשה של ימי סטאלין.

ואל תקופה וסגנון אחרים לגמרי, אך קשורים לנושא שבסיס מאמר זה, הנסיכה ברמבילה, מחרוזת אגדות אמנותיות ממיטב הספרות הגרמנית הרומנטית של סוף המאה ה-18. אלו סיפורים הנקראים  כהזיה, מלאים בלאגן, קסם, תמימות ויופי. לכאורה יכולות אגדות אלו  להיקרא לצד מעשיות האחים גרים וסיפורי פולקלור מן השורה, אלא שיש בהם טוויסט קטן, והוא שהסופרים שכתבו אותם לא תמימים כלל וכלל, אנשים נאורים וביקורתיים. במקור, הם בעצם לא סופרי-אגדות, אך לעיתים חטאו גם בכתיבה בז'אנר זה, כאילו נותנים לילדותיות ולקסם שעוד נשאר בהם לפרוץ החוצה רק לרגע קט, אך לא מתאפקים מלהכניס באגדות את דעותיהם הביקורתיות והשנונות על החברה בזמנם.

אם היה אפשר לתרגם מילים לצבעים, הציור הנשקף מכל אחד ואחד מן הסיפורים שממלאים את הספר היה ככל הנראה הציור היפה ביותר שראיתי מעודי. הליריות שבשפה (גם הודות לתרגום המצוין!) לא משאירים את הקורא אדיש, ואי אפשר שלא להיכנס לעולם הנשקף מהם.

אבל כיצד זה קשור לדניאיל חארמיס ולשאלת האיכותיות של ספר לפי מידת תחכומו? ובכן, כמו באני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף, גם כאן יש ניסיון ליצור סיפור, כביכול חסר תחכום מיוחד, גם אם לא ניסיון מוצלח במיוחד.  במהלך הקריאה, סיפור אחד מייד תייגתי כטוב ביותר אותי, "סיפורו של פיטר שלמיל", כנראה מכיוון שהרעיונות החבויים בתוכו היו המופשטים ביותר מבין כל הסיפורים במקבץ. לכאורה הוא נראה כמתוחכם ביותר, אבל ממבט שני אני חושב שהדבר מעיד שהוא דווקא הכי פחות מתוחכם, שכן רק ממבט ראשון כבר גיליתי את כל רבדיו, לעומת הסיפורים האחרים שאולי רק בקריאות חוזרות אגלה מה עומד מאחוריהם, שהרי כל היצירות הגדולות באמת הם אלה שדורשות מהקורא לנבור בעצמו כדי למצוא את גדולתם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: