על "רעב", מאת קנוט המסון

98255במקריות של עיתוי מושלם, מאמר זה שבמרכזו רעב יוצא שבסמוך לצום כיפור שמטרתו רעב. אך רעב יום כיפור הוא כאין וכאפס לעומת הרעב שעליו נדון בקרוב. למעשה, אני חושב שאפשר להגיד בהכללה שמעולם לא חשנו רעב. לא רעב אמיתי, בכל אופן. קירקרו בטנינו בעוז, וגם השפתיים יבשו, נחלשנו ועייפנו, אך לא רעבנו באמת ובתמים.

קראתי ספר על רעב, ושמו "רעב" וכתב אותו קנוט המסון וכל כולו פשוט רעב כזה, נורא, ובמרכזו אדם אחד רעב שמחפש ישועה לצמאונו בעיר מפרץ קטנה. והוא מסתובב לו ברחובות העיר ומחפש תעסוקה ואוכל ובעיקר את עצמו. מפעם לפעם ניצל, ממש על הסף, ומכלכל את עצמו לזמן מה עד שתוקפת אותו תקופת רעב נוספת, והוא נשבר והוזה, ומבעד לעיניו הרועדות ממשיך, עלוב כל כך, את דרכו בין הבריות. מכוער, מנוכר, מפוזר באותה עיירת סתרים שהעוני בה רב, הוא גווע לו לאט לאט, וזה הכל – דיוקן של רעב.

ויש כאן כמובן גם סיפור אהבה קטן חולה ועצוב, וגילויי חברות וטוב לב, נכלמים, אף פעם לא מספיקים.  ויש כאן גם הסיפור הנושן של האמן המתחנן להכרה לא ממומשת, והנה מתגלה שהרעב שקנוט המסון מתאר הוא למעשה רעב משולש: ראשית, הרעב הגופני, הנורא והמובן מאליו, זה שבבשר. הרעב השני הוא הרעב, הקשה לא פחות, של הגאון להכרה על ידי החברה, ליצירה נושאת פרי כלשהוא, ולאו דווקא חומרי – להתבטאות שיש לה הד בעולמנו. ולבסוף, הרעב הנורא מכולם, הרעב לאהבה או לחיבה, תהיה אשר תהיה.

עוד לא נתקלתי בספר חי כל כך בליבו של הקורא, ספר שנכנס אליו בכזו עדינות ומוציא לו את הקרביים החוצה, הופך אותו לשותף מלא כל כך לכאבה של הדמות הראשית (והיחידה כמעט). הלב נשבר עם כל מהלומה נפשית שחוטף המורעב הזה שמדבר על עצמו בגוף שלישי, וכמה כאב, כמה אומללות נשקפת מעיניו, אל עצמו ואל סביבתו ב"כריסטיאנה, עיר מוזרה זאת שאיש אינו עוזב אותה לפני שהיא משאירה בו סימנים" (כך נפתח הספר). תראו אותי, הנה אני כבר מדבר כאילו אני אכן מכיר את הדמות הכמעט-בדויה הזאת, והלא היא בסופו של דבר יציר כפיו של סופר מוכשר כל כך, אבל זה אכן כך! והלב רק מתכווץ ככל שמתערערת נפשו של המספר חסר השם. אחר כך מסתבר שמעשה העלילה מבוסס בחלקו על יסודות אוטוביוגרפיים אותנטים, אך הפליאה מעבודתו המהממת (במובן המקורי של המילה) נותרת כשהיתה. כמה שמות מפליא הסופר הנורבגי מן המאה שעברה-שעברה למצוא לאותה תחושת רעב מחרידה, ואיך הוא משכיל למלא את המחשבות העוברות במוחה החולה של הדמות שיצר בצלמו בצורה אמינה כל כך, חיה כל כך. ללא כל גינונים, ללא קישוטים ומשחקים ספרותיים כאלה ואחרים, ללא מסר נפלא או מוסר השכל משנה סדרי-עולם. רק החוויה האישית, המזוככת, של אדם שנאבד בתוך עצמו ושלא בשליטתו. רק ברגש והמחשבה, רק מה שכאן ועכשיו, ושלא בתיאוריה – לזה אני קורא ספרות טהורה.

["רעב",  מאת קנוט המסון. מנורבגית: איתמר אבן זוהר. הוצאת שוקן, 1977, 185 עמ'.]

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ניצן שחר  On 16 בספטמבר 2013 at 3:55 pm

    תודע עידו,
    זהו ה-ספר, בה"א הידיעה, ששינה את חיי. שאלתי אותו מספריה בזמן התיכון, ומצאתי עצמי אובד מול העוצמה המדהימה של כותב שיודע שאת שיש לו לומר לא ניתן להכחיש בשום זמן ומקום. כותב שזיהה ידיעה-בלתי-ניתנת-להכחשה (במקרה זה של שונותו/ גאוניותו שלו עצמו), כזו שאפלטון מנסה לעמוד על טיבה (למשל ב"מנון", אבל בעצם בכל כתיבתו).
    אני חושב שיש בחנויות של ספרים משומשים כשלושה ספרי "רעב" שאני חתום עליהם, בין ב "שייך ל…" ובין בהקדשה.
    לא מרבים להתייחס מ"רעב", ומהמסון בכלל אצלנו, כנראה בשל אפיזודה "בעייתית" בחייו – היותו חבר לעת זקנתו במפלגה הנאצית (ושוכחים שהיה לו האומץ להתייצב אישית מול היטלר ולמחות על השמדת היהודים). ממליץ לקרוא את מאמרו של איתמר בן זהר שהתפרסם כ"אחרית דבר" ל"רעב", בקישור זה:
    http://www.tau.ac.il/~itamarez/works/hebrew/RAAB.pdf

    וממליץ מאד לקרוא את שאר ספריו שתורגמו לעברית: מסתורין, ברכת האדמה, וקיטוריה ו-פאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: