Category Archives: אמנות

ללמוד מואן גוך

זהו סיכום עבודה ביוגרפית שעשיתי על ואן גוך. מקווה שתיהנו!

"ואן גוך? אה, זה הצייר ההוא שחתך לעצמו את האוזן לא?". זו היתה התשובה הממוצעת כאשר סיפרתי למישהו על מי אני עושה את העבודה.

חלק ידעו גם שהיה הולנדי, שהיה משוגע, או ראו פעם את אחת מיצירותיו המפורסמות, כגון החמניות או ליל כוכבים. בזאת, לרוב, קצה ידיעתם על האמן הידוע. מדהים כמה מיתוסים הופצו במהלך השנים על חיו ופועלו של ואן גוך, והוא תמיד נתפס כמטורף ותו לא. אם להודות באמת, גם אני חשבתי בצורה זו לפני שקראתי את ספרו של אירוינג סטון, "התאווה לחיים", המספר את סיפור חיו של וינסנט ואן גוך.

רוב האנשים מתייחסים אל ואן גוך כאל דמות שלילית. ההתייחסות הזו נובעת על-פי רוב מהמחשבה האינסטנקטיבית על פיה משוגע הוא בהכרח דמות מאיימת. מחשבה זו באה ממקורות עתיקים מאוד, עוד מתקופת השבטים הקדומים והדתות, בהם, לפי המסורת, מקור השיגעון הוא מהשדים הרעים. ואולם, אני אינני מאמין  בעקרונות אלה וסבור כי הן מעט מיושנות לזמנינו.

אם נסלק את התירוץ הקל של השיגעון ונאזור אומץ להתבונן בוינסנט, נגלה אדם שהוא מופת באישיותו. אם נתמצת את מהות אישיותו למילה אחת, תהיה זו "אהבה". וינסנט היה אדם שאהב בכל ליבו. הוא אהב ללא מעצורים של עקרונות או טאבו, הוא פשוט אהב. הוא אהב את האמנות, את הספרים, את הטבע ואת האנשים, אך יותר מכל אהב את הנשים. הטרגדיה היתה שהם לא אהבו אותו, והסיבה לכך נעוצה בעובדה שהוא בעצם אהב יותר מדי. הוא נתן לאהבה להשתלט עליו ועל שכלו.

מה קורה לאדם שמגלה שמלכודת זו מונעת ממנו לפתח יחסים עם החברה? הוא שוקע בעצמו. הוא יוצא מגיל צעיר לטיולי בדידות בשדות הכפר שבו הוא גדל. הוא מפתח לעצמו שפה של סגנון, דיבור ומחשבה, שמדביקה לו תווית אוטומטית של משוגע, אבל הוא ממשיך לאהוב. הוא לא מוותר, ופעם אחר פעם מתאכזב ונשבר. די לקרוא במכתביו לתיאו, אחיו הצעיר וחברו היחיד, כדי לראות עד כמה היה בן אדם טוב. לבסוף, מתוך בדידותו, הוא מצייר, אבל אף אחד לא מעריך את ציוריו והכל מזלזלים בו ובעבודתו. הוא שוקע במרה שחורה ומגלה סיפטומים של מחלת "הנפילה". והוא עני. והוא רעב. אבל הוא לא מוותר. הוא יודע שיום אחד יבינו את גדולת ציוריו והוא ממשיך כנגד הזרם. ממשיך לעבוד תחת העלבונות הגדולים שמוטחים בו.

כמה מאיתנו היה מעזים לדבוק כך במטרתם? כמה מאיתנו היו מעיזים להאמין כך, עד הסוף, שהם הולכים בדרך הנכונה? מי מאיתנו היה מעז להעמיד את העולם כשוטה מבולבל, ולשים עצמו במרכז כנורמאלי היחיד? לא רבים מאיתנו, אני בטוח. אבל וינסנט כן, והערכתו כיום כאחד מגדולי הציירים מאז ומעולם מוכיחה את כנותו.

וינסנט ואן גוך מת חסר כל. אדם עזוב ודחוי שאף אחד לא מעריך אותו. הוא לא מוצא נחמה בדבר מלבד בקנבס ובטיפה המרה. עד לפני שנה הסברה המקובלת היתה כי וינסנט התאבד, אבל מחקרים שפורסמו לא מזמן מוכיחים טענה אחרת: שני נערים, ששיחקו ברובה ליד המקום בו צייר, ירו בו בטעות, וכך נפצע ומת מפציעתו מאוחר יותר. וינסנט החליט לספר לעולם שהוא התאבד, ובכך להציל את עתידם של הנערים. הוא קיבל את סופו בשלווה, וניצח את הכוח החזק ביותר שהאדם המודרני מתמודד איתו: הפחד.

וינסנט נחשב כיום לאחד מגדולי הציירים שפסעו אי פעם על פני האדמה, ולא סתם. הוא הקדים את דורו וחולל בציוריו מהפכה אמנותית אדירה. כיום אוסף ציוריו האדיר, שמונה יותר מ-800 ציורים מפוזר במוזיאונים ברחבי העולם, וזוכה להכרה ולתשבוחות מכל עבר. סיורים נערכים בבית הוריו, ספרים נכתבים על חיו, סרטים מופקים, וכנסים על חייו ואומנותו נערכים. כל העולם מריע לו, אבל מה זה עזר לאמן שלמען היצירה הקריב את חיו?

מבחינתי ואן גוך הוא דמות שאני לא מאחל לאף אחד להיות נשגב כמוה, בגלל הנטל שבא עם נשגבות זאת. פעם כתבתי מאמר, בו טענתי כי "יצירת מופת היא תמצית הסבל", טענה שהיא די טרגית. האם אין אדם יכול להיות גם מאושר וגם גאון? אם לשאול שאלה יותר קשה שגם יותר מתאימה לסיפורו של וינסנט, האם אין אדם יכול להיות גם הגון וטוב לב וגם מאושר? יש בוינסנט משהו ילדותי, תמים, כמו ילד סקרן. היום אני חושב שהטענה שלי אולי הייתה קצת מוגזמת, אבל בכל זאת, אני מוצא שיש משהו אלוהי וטהור בעצבות ובבדידות. כמו כן, השיגעון יכול להביא את האדם לרמות של הבעה עצמית שהוא לא יוכל להשיג כאשר הוא שמח בחלקו. וינסנט "שפך את נפשו" על הקנווס.

וינסנט לא היה אדם נעים הליכות או מנומס. לא, לא היתה בו מן הריקנות ה"פלסטית" הצבועה שעוטפת, על פי פרשנותי, אותנו כאנשים חברותיים. אנו ממציאים לעצמנו כללים, על מנת לנסות להבטיח לעצמנו שעדיין יש לנו רגשות, לעומת זאת, וינסנט היה פשוט אדם בעל רגשות טהורים ואמיתיים.

 וינסנט ואן גוך לא היה מדען מצליח או מצביע אדיר. הוא היה צייר אדיר, אבל אני מתחבר אליו לא בגלל הישגיו האמנותיים, אלא בגלל האדם שהוא היה: איש קטן-גדול, עם נשמה ענקית.