Category Archives: מוזיקה

"כמו זוהר הירח על פני האגם…" – על הסונטה לאור ירח של בטהובן

ברליוז כתב עליה שהיא "אחת מהפואמות שהשפה האנושית לא יכולה לתאר", צ'ארלס רוזן הסכים כי "גם מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שבה עדיין מדהימה". לרלסטאב היא הזכירה לו את זוהר הירח על פני אגם לוצרן, ומכאן שמה העממי.  ליסט שיבח אותה כאחת מאבני הדרך של דרכו המוזיקלית, אך בטהובן המשיך לגנות את ההתלהבות מיצירתו הגדולה ביותר, בכותבו: "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר". ובכל זאת, הפופולריות העצומה של הסונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן, או בשמה הידוע יותר סונטה לאור ירח, כאז כן היום, מוצדקת בהחלט. נהוג לציין את בטהובן כמבשר של התקופה הרומנטית, וכמלחין החשוב הראשון שכתב מוזיקה שהיא כולה פרי דעתו ורגשותיו של האמן (ולא בשירותיו של דוכס זה או אחר, למשל), ומביעה אך ורק את מה שהוא רוצה להעביר דרכה, בלי לעשות חשבון לאף אחד. הוא ככל הנראה האמן הקלאסי שהביע את רגשותיו באופן הכנה והמשוחרר ביותר, ומבין כל יצירותיו, ב"סונטה לאור ירח" זה בולט באופן הנחרץ ביותר.

מחלק זה אני ממליץ לשמוע את הסונטה ברקע

זה מתחיל עוד מהפרק הראשון והידוע של היצירה, ה- Adagio sostenuto, המוזר, האפל והמינימליסטי, שגרם לדורות של מומחים לתהות מה הוא בעצם. תחת איזו הגדרה הוא נופל? האם הוא סונטה? ואלס? תפילת אשכבה? התשובה לכך עדיין לא ברורה, כמו הסיפור הנפרש בדמיונו של המאזין ליצירה. מה קורה שם, בחשכת המסתורין של הסיפור שטווה בטהובן בכישרון כה רב? אולי שדים, אולי מעין טקס אשכבה הזוי, מהגיהינום אולי, עצוב כל כך ופוגע בלב כמו בסכין. האקורדים ממשיכים להתפרק להם, והנה, פתאום, משהו קורה, כמו נוגע בשמיים ולאט לאט צונח שוב אל אותו סיפור נושן שלעולם לא באמת נדע, וחוזר חלילה. מצעד השדים ממשיך לו, חרישי וטרגי, במינימליזם קר. בטהובן הוא לא ליסט וגם לא מוצרט, הוא לא בא ללהטט או לעשות רושם על אף אחד. הוא בא לספר סיפור, וסיפורו קר ושחור כמו הלילה, מטיל צללים על האגם שנמוג ונעלם.

ואז, בהינף יד, במין קלילות אופיינית, עובר בטהובן לפאזה אחרת, הלא היא הפרק השני של היצירה, ה- Allegrato. אולי דומה הדבר לתמונות בתיאטרון, חלק מסדרה, כולה של אותו האמן, שבא לספר לנו סיפור בעזרת ציורים ספורים המסודרים בסדר מסוים. אולי קפיצתו החרישית של בטהובן מעצב לשמחה היא כמו תיאטרון שדמויותיו קפאו לפתע במקום כדי לתת מקום לתמונה חדשה, והתמונה הזו מתוקה מתוקה, מתוקה היא כמעט צורבת בגרון, אך מפסיקה רגע לפני הרגע הזה, עוברת לחלק הבא. מה בטהובן מנסה להעביר לנו כאן? מה היא השמחה הצבועה (ובכל זאת, מענגת כמובן) הזו, בשביל מה ההצגה הזאת?  אולי זוהי קפיצה אל עולמם של בני האדם, לאחר התמונה המכושפת של הטקס הדמוני לאור הירח, עולמם של בני האדם על דוכסיו וחצרותיו המוארים, אלא שהממתק הזה הוא רק רגעי, כאליו בטהובן נותן לנו רק הצצה קטנה לעולמנו התמים, רגע לפני משהו נורא כלשהו שעומד לקרות. ואכן, העונג לא נמשך הרבה זמן. הנה הוא נקטע שוב, מפנה מקום לסערה.

הו, הסערה. הפרק השלישי של היצירה, ה- Presto agitato המהולל. בשביל פיסות גאונות צרופה שכאלה נבראה המוזיקה. הו, הסערה, מופיעה בשיא עוצמתה. בכנות, מפגן כזה של רגשות זועמים ובלתי מרוסנים לא שמעתי מעודי. בשביל פיסות גאונות כאלה נולדים מלחינים בטהובן. יותר מכך: בשביל פיסות גאונות שכאלה נולדות סערות, ורק בשביל הקטע היחיד הזה, ולו רק בשבילו שווה לו לאדם לנצור בתוכו את הכעס, שכן היופי המהמם שבו אותו רגש איום מתבטא על ידי בטהובן, הוא מופת לאומץ אמנותי ולשחרור כל רסן בדרך ליצירת אמנות משובחת. בטהובן לא מרחם פה על אף אחד. למה ציפיתם? הפרק הקודם הרגוע, היה רק הסחת דעת רגעית, מעין תרגיל מתוחכם שכזה. זוהי האמת, זוהי הסערה, זהו הרוע, זהו הזעם העצור בלב כולנו, זהו העיוורון והצביעות והשקר שאנחנו שונאים, וביד בוטחת המלחין הגאון נותן לזעם להתפרץ, ולכולנו רווח. אחרי הכול, זהו ייעודם של אמנים באשר הם, הלא כך? לבטא תחת שרביטם את מה שהמאזין לא יכול לבטא בעצמו. בטהובן נותן לנו את החופש לזעם, ואנחנו מודים.

וזוהי הסיבה שלשמה אני כל כך מתעקש להמשיך ולעבוד, בכדי בסופה ושל דבר לנגן את היצירה המדהימה הזאת, ככל הנראה היצירה המוזיקלית היפה ביותר ששמעתי בחיי. חכו, אולי לא הסברתי את עצמי כיאות: אני פסנתרן. זאת אומרת, לא מקצועית, סתם פסנתרן. פסנתרן חובב. שעתיים פה שעתיים שם, מנגן כאני יכול ואך ורק כשאני רוצה, ומנסה כמו כולם להתחקות אחר הגדולים ביותר. קצר עטי מלהכיל את העונג הרב כל כך שמעניקה לי המנגינה, ובכללותה את היכולת ליצור ממערכת של סימנים על דף עולם ומלואו. בשנה שעברה למדתי וניגנתי את החלק הראשון והנוגה של היצירה הזו, ה"סונטה לאור ירח", וזה לא מכבר התחלתי לעבוד על פרקה השני, זה המתוק והאכזרי. אולי יום אחד אנגן גם את הפרק השלישי, הגדול מכולם. בטהובן נותן למאזין בפרק הזה את החופש לתת ביטוי לרגשותיו העצורים ביותר, את החופש לזעם, ונדמה שאין דרך טובה יותר לחוות את יצירתו של בטהובן (וכל יצירה אחרת, כמובן), מאשר לנגן אותה. להרגיש את העצב, המתיקות והזעם המאכלסים את היצירה בשלושת פרקיה, לא רק דרך האוזן, כי אם גם דרך הידיים. להקיש חזק או חלש, מהר או לאט, ברוך או בגסות, לחוות את הדבר במלוא עוצמתו, כך שמתוך הידיים מחלחלת המנגינה גם פנימה, אל הנפש. זהו סודם המתוק של הנגנים: שמעבר לכל השאר, לוקח הנגן חלק משל עצמו ביצירה אותה הוא מנגן, ועבורו, זה והחלק החשוב מכולם, חלק שלאט לאט נעלם עם השתלטותה של המוזיקה הממוחשבת והמתוכננת. הזמר בק השכיל להבין זאת – לפני כמה חודשים הוציא את אלבומו החדש בפורמט שנשכח מאז בואם של ההקלטות. הוא הוציא, במקום דיסק או תקליט, ספר. ספר תווים, עם שיריו החדשים ביותר, ומי שקונה את אותו הספר, יכול לשבת בביתו ולקחת חלק ביצירת המוזיקה של בק, וכך, לחוות אותה במובן העמוק ביותר של המילה.

Speakerboxxx/The Love Below – ביקורת אלבום

פעם בהרבה הרבה זמן אני מוצא אלבום אחד שאני יכול להינות ממנו על אף שהוא מז'אנר מוזיקלי שונה לגמרי ממה שאני אוהב ושומע בדרך כלל. זה קרה לי עם "We Must Become the Pitiless Censors of Ourselves" המופתי של ג'ון מאוס, שחשף אותי לעולם האלקטרוני, ועם "Moon and Mind" של Oregon, שאיתו פסעתי את צעדי הראשונים בג'אז.

דבר לא הכין אותי לאלבום שעליו אני הולך לדבר בפוסט הבא. אם יש ז'אנר שממנו תמיד שמתי, בקביעות, על מרחק ושאותו תיעבתי והחרמתי על בסיס יומי הרי שזהו ז'אנר ההיפ-הופ, תמיד נראה לי כל כך שטחי וירוד –  והוא אכן כזה ברבים מהמקרים. ובכן, יום אחד כששוטטתי לתומי בנבכי הפלא הזה שמכונה יוטיוב, גיליתי שלא תמיד. Speakerboxxx/The Love Below  הוא אלבום שהגיע אלי בהפתעה גמורה, כמכת ברק. העניין הוא ששמעתי שיר של ההרכב שהוציא אותו, אאוטקאסט, ואיכשהו, השד יודע איך, הצלחתי להתגבר על מההסתייגות הטבעית והחולה שלי, ולשמוע את אחד משירי האלבום עד הסוף. אפילו נהניתי. בשמיעה שנייה התמכרתי. בשמיעה השלישית הורדתי כבר את כל האלבום, וגיליתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

עולם חדש נפתח בפניי, צבעוני ועשיר ומיוחד מאוד. לא פחות מארבעים שירים מאכלסים את האלבום הכפול הזה, שלמרבה ההפתעה הוא למעשה שני אלבומי סולו של שני חברי הלהקה, שהושמו ביחד. המהלך הנועז אמנם מתמיה אך לאחר שמיעה של האלבום מתגלה כהצלחה גדולה: כל אלבום הוא סיפור מעולה אחר, אבל ביחד הם שלם הגדול מסך חלקיו – יצירה רחבת מימדים שלוקח זמן למצות. החלק הראשון שלה, Speakerboxxx , הוא פשוט אלבום היפ הופ טוב, זאת אומרת, עד כמה שאני מכיר אלבומי היפ הופ. מכל מה ששמעתי עד עכשיו, הוא היחיד שהצליח להדליק אותי. הוא אמנם לא יוצא מהקופסא הרגילה של סגנון כתיבה או לחן, אבל מצליח במה שהוא עוסק בו. אך החלק המדהים הוא החלק השני של היצירה, The Love Below, והוא יצירת המופת פה. אני לא בטוח שאפשר בכלל להגדיר אותו כאלבום היפ הופ?

לא אלבום היפ הופ? מאזותומרת? אז למה אני בכלל עובד על עצמי? האם לא באמת התחברתי לראשונה למוזיקת היפ הופ אלא אני פשוט אוהב אלבום שהוא לא היפ הופ אמיתי? אולי היפ הופ לייט. מה זה משנה. אני חושב שהייחודיות של The Love below מתמקדת בעיקר בכך שהוא נשמע כמו הכלאה מוזרה קצת בין מוזיקה שחורה ללבנה, בין העבר להווה. כמו מייקל ג'קסון, כמו פרינס, ומצד שני כמו ד"ר דרה וקניה ווסט. זהו כמעט אלבום קונספט, רוב שיריו סובבים סביב אהבה שהוחמצה והתקווה לכך שתחזור. שירי פופ, קלילים, חמוצים מתוקים, גרוביים, מגניבים עד מוות, שמי יודע איך משרים אווירה קסומה. אולי זו דמות הראפר הקלאסית, הגברית, שמתגלה גם כרגשנית ובלוזית משהו. שני חברי ההרכב מתגלים באלבום הכפול הזה כמשהו אחר, ומשמשים מבחינתי דוגמא לכל תעשיית המוזיקה: החוכמה והיופי שבמעבר האלגנטי מסגנון אחד למשנהו, והאומץ שבלהראות שגם אם אתה מתרכז מסגנון מסוים, גם אתה יכול, ככה, לפעמים, לחרוג מהקווים ולצאת לחופשי.

The King of Limbs – ביקורת אלבום

לאלבום האחרון והכבר-לא-כל כך-חדש של רדיוהד יש ניחוח של אדמה. אני יודע שזה אולי ישמע לכם קצת מוזר, אבל כששמעתי את The King of Limbs בפעם הראשונה, לא יכולתי שלא להרגיש בצורה חזקה מאוד כאילו אוזני קבורות בתוך אדמה כבדה ודחוסה, שבה קולות האנשים שקבורים לידך נשמעים בעמימות. בשונה מאלבומיה הקודמים, באלבום זה נוטה הלהקה להשתמש בכלי מוזיקה ובמקצבים "יבשים" – חוסר שימוש בדיסטרושן, למשל, ומקצבים אלקטרונים ברורים שמאפיין עיקרי בהם הוא אופן השבירה שלהם על ידי כלים אחרים.

וזה מעניין, כי אני זוכר שכששמעתי לראשונה את Kid A, מאלבומיה הגדולים של רדיוהד, הרגשתי דווקא שבעת ההאזנה אני צולל אל תוך מים עמוקים, ואני אפילו לא יודע למה. בכל מקרה, העובדה שבין שני אלבומים של אותה להקה חווית השמיעה שלי היתה כל כך שונה, מצביעה על כמה רדיוהד השתנו במהלך העשור שעבר. ראשית, הם הזדקנו, והדבר ניכר בשאננות האמנותית שמאפיינת אותם בשנים האחרונות. ייתכן ולפני 10 שנים, לא היו מוציאים את האלבום הזה, פשוט כי הם לא מחדשים בו כמו שחידשו בשנותיהם הראשונות. כמו קודמו In Rainbows מ-2007, גם פה מתאפיינת התבוססות ברורה של הלהקה בנישה נוחה במוזיקה. הם מחדשים, אבל לא כמו פעם. The King of Limbs  הוא אלבום קטן ואינטימי, שמונה שירים בסך הכל, ולא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. הוא לוקח את החומרים של In Rainbows  ומפתח אותם. זהו אולי האלבום הכבד והקשה ביותר לעיכול של רדיוהד, אבל איכשהו גם זה שבו הרגשתי הכי קרוב ליוצרים, וכל שיר בו הוא פנינה.

רדיוהד בשיאם, אבל אני חושב שהם עוד לא הגיעו ממש לפסגה. אני רואה בלהקה המדהימה הזאת מעין ממשיכה של פינק פלויד – לא בתכנים, אלא בתחכום ובגישה השכלתנית והפילסופית למוזיקה ולטקסטים. אולי יוציאו איזה אלבום קונספט, איזה אלבום שבו תום יורק יוכל להשתגע (מבחינה אמנותית כמובן, לא כמו רוג'ר ווטרס) ולהגיע לאמירה מוזיקלית שלעולם לא תשכח. האם אני היחיד בדעה הזאת? ומה אתם חושבים?

האזנה לאלבום

לקנות

 images

והנה, בקפיצה מוזרה לסגנון אחר לגמרי, פה בישראל, הוציאה להקת האינדי-רוק המעולה אלקטרה אלבום שני,  Second Hand Love. הוא אמנם קצת פחות מאלבום הבכורה שלהם, אבל גם פה הם משלבים בחכמה בין סגנונות רוק שונים ליצירת מוזיקה יחודית מקפיצה ומרעננת שפשוט כיף לשמוע. אז הנה קישור לבנדקאמפ. תהנו!

images

וגם המרסדס הוציאו סינגל חדש! ותודה רבה, אחרי האלבום "זהות" החלש הם חוזרים למקורות הפאנקיים שלהם, הפעם מצוידים ומאומנים קצת יותר, עם "אל תבכי ילדונת" הגרובי,  ועושים את זה כמו מקצוענים.