Category Archives: מחשבות

אל בטן הלוויתן

אם המדיום ששמו בלוג היה אחת מן הדמויות הטיפוסיות מספסל הלימודים של בית הספר היסודי, הוא היה כנראה אותו הילד האומלל שבן רגע מצא את עצמו מוחרם על ידי בני כיתתו, מכל עבר, בלא שידע כלל מה עשה רע שכך מגיע לו. כיצד לפתע נפל לתחתית הסולם החברתי? מי הוא שהחליט להדיר אותו לפתע מן המקום בו הרגיש כל כך בטוח וטוב? אה, בלוג תמים שלי, דומני כי אינך מעודכן. ימי הקפיצה בחבל חלפו עברו להם, וכעת הגיע זמנם של המקובלים לשלוט ביד רמה על סדר הדברים.

מכאן אפשר בקלות לדמות את מלך הכיתה לפייסבוק, ולמנות את חבריו האפשריים לאליטת המקובלים: גוגל, טאמבלר, טוויטר… הם מגיעים לכל מקום, סוחפים איתם עוד ועוד תלמידים לחסות בצילם, להיעזר בהשפעתם אך עם זאת להיות מוגבלים לפי כללי המשחק שהם קבעו.

הבלוג, שהוא למעשה פשוט שם כולל לאותם תלמידים מעטים שמתעקשים להמשיך לרקוד על פי חליל רצונם בלבד, חטף בעת האחרונה סדרה של השפלות, קטנות וגדולות כאחד, כחלק מתהליך המעבר למשטר החדש. הנטישה הבלתי פוסקת של כותבים את הבלוג שלהם, לטובת כתיבה ברשת החברתית, החלטת גוגל להסיר את קורא ה-RSS שלה, הקושי בקריאת בלוג עצמאי דרך הסמארטפון, והמיעוט המתמשך באנשים שקוראים בלוגים באופן כללי.

מבלי ששמנו לב, הפך האינטרנט החופשי והלא מאורגן שלנו לאינטרנט של חברות ענק, "אפליקציות", שדרכן אנחנו יוצרים ונחשפים לתוכן של אנשים אחרים. ישנה אפליקציה שאליה אנשים מעלים מיקס טייפים, ואפליקציה לתמונות, ואפליקציה לטקסטים (ובכן.. בעיקר), ועוד אחת, רק לטקסטים קצרים יותר. חברות הענק הללו הן לוויתנים גדולים ששטים באוקיינוס של האינטרנט, ובולעים כל דבר שהוא קטן או חלש מספיק. עוד ישנם את אתרים גדולים, ( ואפילו כמה בלוגים-דינוזאורים) השורדים בזכות עצמם, אך במציאות כזו לבלוג קטן ועצמאי אין הרבה סיכוי לעורר הדים. לרוב פשוט יהיה לו קשה למשוך אליו תשומת לב. ככה זה כשאתה מחוץ למסיבה הגדולה בתבל, המתרחשת בבטנו של הלוויתן.

יחד עם מגרעותיו, לקיומו של הפייסבוק יתרונות עצומים. התהוותו של כפר בינלאומי אינטרנטי מאפשרת שיח של מירב המשתתפים, תקשורת טובה יותר, פוליפוניה מבורכת של דעות ומעל הכל – קלות רבה יותר להביע את דעתך ולנהל דיון במרחב האינטרנטי.

היצר הפיראטי דורש לעולם לא לגלוש אל בטן הלוויתן, להישאר חופשי לחלוטין במרחבי האוקיינוס השקטים. לסתום את האוזניים ולהמשיך לכתוב, בתקווה שתדרים מסוימים יקלטו אל תוך בטנו של הלוויתן ועברו מפה לאוזן בין יושביו.

ומצד שני, יצר אחר רוצה להשתתף באותה מסיבה גדולה אשר הלוויתן נושא בבטנו, באותה התגעשות חסרת מעצורים, מתוך הבנה שהחופש באותו מקום אינו אינסופי, ויש גבול לצדדים בהם אפשר לגדול ולהשתנות.

אני רוצה להיות חופשי, אני והוורדפרס שלי. אני והבלוג הקטן שלי אי שם במרחבי האינטרנט השקטים, עבור אלה שמעדיפים כך (כמוני).

אני רוצה להיכנס אל בטן הלוויתן, ולהוסיף את הבלוג הקטן שלי לשם, לכתוב בתוך המערכת הגדולה.

אני רוצה לעשות את שניהם, והנה, שלא כמו בדימוי הנ"ל – אני יכול! הפוסטים שלי יתפרסמו בני מקומות: בבלוג עצמו, "ריקוד המכונה", ובדף שלו בפייסבוק. בשם ההתלבטות, נתראה!

בשבחי המלנכוליה

מאז ומתמיד היתה לי חיבה מיוחדת למלנכוליה, וליצירות שעושות שימוש במלנכוליה. הרגש הזה, העצבות, תמיד נראה לי מאוד כנה ואמיתי. הרבה יותר אמיתי מרגש השמחה, למשל, שאליו תמיד מתלווה הרגשה מאולצת, מזויפת, כמו לראות סרט שאתה כל כך רוצה לאהוב, אבל פשוט לא יכול. לעצבות מקום נכבד בהיסטוריה של התרבות בכל רחבי העולם, מראשית העתים ועד ימינו אנו.

זה אולי יפתיע אתכם, אבל לי, בדר"כ יותר קשה להתחבר לשיר, סרט, ציור או ספר שתכליתו העיקרית היא ההרגשה הטובה, בלי מלנכוליה בצידה. היצירה המלנכולית היא, לדאבוני, הדבר שהכי קל להתחבר אליו בעולם. כולנו אוהבים להתלונן, וזה תמיד קל ואפילו כיף לשקוע במרה שחורה. השטן ששמו יגון מתחבא בכל פינה ומפתה אותנו להתקרב. הרבה יותר קשה לנו להיות מאושרים, והחיפוש אחר האושר הוא מושא תקוותם של כל 7 מיליארד האנשים שחיינו בעולמנו. מתוכם, רק מעטי מעט באמת זוכים לו (אישית, עוד לא פגשתי אדם בר מזל שכזה). ומה עושים כל השאר? טוב, הרוב חיים עם זה, והשאר? השאר כותבים שירים.

שיר זה של החברים של נטאשה הוא מהשירים והאישיים ביותר ששמעתי מעודי. מיכה שטרית מפליא בנועזותו שכשהוא שר בכנות אישית גדולה כל כך, שאליה אתה מאוד מתחבר. הבית הראשון הוא התלוננות על המצב הקיים, ושאלה גדולה שנישאת באוויר: "מאיפה בא העצב?". התשובה מגיעה בפזמון: העצב לא מגיע משום מקום. אתה ממציא אותו. אולי כבריחה ממה שבאמת קיים, אבל בסופו של דבר, זה כל הקטע של המלנכוליה: היא הפכפכה, וברגע שאתה מתרגל לחיות איתה אתה כבר לא יודע מה נכון ומה לא, איפה אתה מחפש את המלנכוליה ומתי היא באמת באה לבקר, וזה מה שכל כך חזק בשיר הזה – ההבנה בסופו כי אין דרך אחרת, והגישה האמיצה, הישירה שלו למלנכוליה – שלא כמו השיר הבא:

Pink Moon. קלאסיקה. הסיפור מאחורי האלבום שזהו שיר הנושא שלו הרי ידוע. ניק דרייק היה אמן פולק לא כל כך מצליח שהיה בעיצומם של ההקלטות לאלבומו השלישי, הא הוא האלבום הנ"ל. אפשר להגיד שהסתדר בחיים, רק מה קרה? קרה שהמלנכוליה היתה מצויה אצלו יותר מאצל אחרים והוא שקע עד מהרה בדיכאון קליני קשה. משך זמן מה התקיים על כדורים, עד שלילה אחד החליט לשים קץ לחייו. Pink Moon, מעבר למוזיקה המצוינת שבו, הוא מסמך מרתק ממקור ראשון על אדם שחשך עליו עולמו, רגע לפני ההתמוטטות הסופית.

ואולם, למרבה ההפתעה, Pink Moon הוא לא אלבום מדכא. נהפוך הוא, הוא אלבום מצוין ליום שבת בבוקר או לזמן אחר של מנוחה. אלבום שקט ויפה, אפילו אופטימי. רק אם מחברים את סיפורו הטראגי של דרייק  למוזיקה שייצר, או אז מתגלה, בין השורות, היגון והכאב של המשורר. ניק דרייק פחד מהמלנכוליה, והוא כמעט ולא כותב עליה, רק ברמזים קלושים. משיריו לא עולה דמות של אדם דכא-רוח שמתלונן על חייו, אלא הצורה הנוראית ביותר בה מכה המלנכוליה: האדישות. לדרייק כבר לא אכפת מכלום, שום דבר כבר לא מעניין אותו. הוא כתב על העולם ברחמים על האנשים שחיים בו, מספר מה נמצא בו, אבל לא מערב את עצמו בעניין. הוא מכין עצמו למוות, כמו אומר: הו, כבשים תמימות! The pink moon is gonna get you all!

כמובן, ישנן עוד אינספור דוגמאות, בתרבות שלנו, למלנכוליה. בסרטים, בספרות (למשל, סיפוריו של דייויד פוסטר וואלאס, עליהם כתבתי כאן), בציור.אולי יום עוד יבוא ואכתוב פוסט גם בשבחי האושר, או השמחה, אך ביינתים המלנכוליה היא נושא שאותי אישית מרתק יותר מכל. הו, מלנכוליה אהובתי!

אימפריות נופלות לאט

אימפריות נופלות לאט, אבל בסופו של דבר כל אימפריה נופלת. זה קורה כל הזמן, משהו עולה וזורח, גדל למימדים עצומים ולבסוף, כמו בלון, מתפוצץ מן העומס, ומשהו חדש עולה. המחזור הזה של עלייה וירידה, נסיקות והתרסקויות הן מה שבנה את כל ההיסטוריה שלנו, מאימפריות כמו רומא או צרפת בשלטון נפוליאון, ועד לדברים הקטנים ביותר שממלאים לנו את היום יום – באופנות, בתרבות, בטכנולוגיה שמשנה את כל חיינו. הנקודה המעניינת ביותר בכל זה היא הרגע שבו כף המאזניים יציבה, רגע לפני שאמפריה אחת עולה ושנייה יורדת. הרגע הזה שבין לבין.

בספרו שמי הוא אדום משרטט אורהאן פאמוק, סופר טורקי וחתן פרס נובל לשנת 2006 את טורקיה של שלהי המאה ה-16, תקופה בה באירופה המרוחקת האנושות השתחררה מכבלי הכנסייה ויצאה אל מה שידוע כ"רנסאנס" – תקופה של עושר תרבותי, המצאות וגילויים מרחיקי לכת (אמריקה מישהו?) ושינוי אדיר בתודעת האדם – מתפיסת עולם בה האל במרכז והאדם בצד, הרנסאנס פתח עת חדשה בה דווקא האל בצד והאדם הוא שבאמצע. האירופאים היו בטוחים וגאים כל כך בעצמם, אך למעשה איחרו בפריחתם זו – הסינים, היפנים, ההודים, וכמובן העולם הערבי ובראשו האימפריה העותמאנית – עשו זאת עוד הרבה קודם. הספר מספר על הרגע המיוחד, רגע לפני שהעולם המערבי עלה והעולם הערבי ירד – ומתמקד בעולם הציור הערבי שפוגש את הציור ה"חדש" של הצרפתים, ובעקרונותיהם החדשים: הפרספקטיבה והמימד. איסטנבול מזדעזעת והאמנות החדשה מוכרזת עד מהרה כדבר כפירה. ואולם, לאט לאט מבינות דמויות כי מה שלא יעשו, לא יוכלו להתכחש לכך שעידן חדש מגיע, ושהם, יחד עם תרבותם שהיתה עד כה התרבות אולי הכי מפותחת, יאלצו  להישאר מאחור. הדרך להבנה זו רצופה במכשולים, ומגיעה לשיאה כאשר המורה הטורקי הזקן, שלימד וצייר בשיטה "הישנה" כל חייו, מביט בפעם האחרונה ביצירות המופת של האמנים הגדולים של עמו, ומעוור את עצמו כדי לא לחזות בעולם זורק לאשפה את כל מורשתו וממשיך הלאה.

דוגמא נוספת לנקודה בהיסטוריה שבה יבשת אחת עולה ואחרת יורדת ניתנת גם בשוגון, ספרו המופתי של ג'יימס קלאוול, שמתרחש במאה ה-17, ומספר את סיפורו של בלקת'ורן, קפטן של ספינת מסחר מהולנד שמגיע בעקבות סערה ליפן הפיאודלית. אך כאן, בשונה מבשמי הוא אדום, הסופר בא להראות עד כמה האירופאים בעצם טפשים בתאוותם להתקדם, טכנולוגית או תרבותית. גיבור הספר נשבה על ידי השוגון (תואר אצולה רם) ולומד את חוכמת חייהם של היפנים. הוא מבין, לאט לאט, כמה תרבותם של הזרים צודקת וכמה תרבות עמו טועה, ומרגיש שלא יוכל לשוב עוד להולנד ולחיות כמו תמיד. הסופר פונה לאירופה של המאה ה-16 וזועק: לאט! תירגעו! אין לאן למהר, טפשים!

כמובן שאי אפשר באמת לעצור את התקדמותנו זו. כל יום אנו, המין האנושי, צועדים עוד צעד ועוד צעד אל עבר מפלתנו הסופית. זה בטבע שלנו, ואנחנו לא יכולים לשלוט בכך. למעשה, תופעה זו, שבה משהו אחד עולה ומשהו אחר יורד לא ניכרת רק במה שמבחוץ, בטכנולוגיה, באמפריות ואפילו באופנות… בגדים, למשל. זה בתוכנו גם מבפנים. בתוך כל אדם נמצא המנגנון הזה שלא יכול לקבל שקט תמידי, ומחפש ללא סוף שינויים. אנחנו מחפשים כל הזמן את האושר, את הסיפוק, אבל שוכחים עקב כך להנות ממה שיש. כן, נפש האדם לא ברורה, וכל הזמן קופצת מדבר לדבר, ואני חושב שזו הבעיה האמיתית של ההומו ספאניס – בעיה שאין לחיות. בעיה זו היא גם המקור למלחמות, ולחור באוזון, והיא גורמת להרוס את עצמנו לאט לאט, עד שלא יהיה יותר דבר כזה, אדם. אני מאמין שביום הזה, שבו נמחה כליל מעל פני האדמה, יקום גזע חדש, בעל איטילגנציה, שכמונו יובל כמו למינג אל המים וישמד, ואחריו יבוא גזע חדש. מין מחזור שכזה.

מכל הבחינות היה עדיף לנו, למין האנושי, אם היינו נשארים בתקופת האבן, אבל תבינו שזה בלתי אפשרי אם רק תשאלו את עצמכם:

מי לא סקרן להגיע אל הכוכבים?