Category Archives: ספרות

על "רעב", מאת קנוט המסון

98255במקריות של עיתוי מושלם, מאמר זה שבמרכזו רעב יוצא שבסמוך לצום כיפור שמטרתו רעב. אך רעב יום כיפור הוא כאין וכאפס לעומת הרעב שעליו נדון בקרוב. למעשה, אני חושב שאפשר להגיד בהכללה שמעולם לא חשנו רעב. לא רעב אמיתי, בכל אופן. קירקרו בטנינו בעוז, וגם השפתיים יבשו, נחלשנו ועייפנו, אך לא רעבנו באמת ובתמים.

קראתי ספר על רעב, ושמו "רעב" וכתב אותו קנוט המסון וכל כולו פשוט רעב כזה, נורא, ובמרכזו אדם אחד רעב שמחפש ישועה לצמאונו בעיר מפרץ קטנה. והוא מסתובב לו ברחובות העיר ומחפש תעסוקה ואוכל ובעיקר את עצמו. מפעם לפעם ניצל, ממש על הסף, ומכלכל את עצמו לזמן מה עד שתוקפת אותו תקופת רעב נוספת, והוא נשבר והוזה, ומבעד לעיניו הרועדות ממשיך, עלוב כל כך, את דרכו בין הבריות. מכוער, מנוכר, מפוזר באותה עיירת סתרים שהעוני בה רב, הוא גווע לו לאט לאט, וזה הכל – דיוקן של רעב.

ויש כאן כמובן גם סיפור אהבה קטן חולה ועצוב, וגילויי חברות וטוב לב, נכלמים, אף פעם לא מספיקים.  ויש כאן גם הסיפור הנושן של האמן המתחנן להכרה לא ממומשת, והנה מתגלה שהרעב שקנוט המסון מתאר הוא למעשה רעב משולש: ראשית, הרעב הגופני, הנורא והמובן מאליו, זה שבבשר. הרעב השני הוא הרעב, הקשה לא פחות, של הגאון להכרה על ידי החברה, ליצירה נושאת פרי כלשהוא, ולאו דווקא חומרי – להתבטאות שיש לה הד בעולמנו. ולבסוף, הרעב הנורא מכולם, הרעב לאהבה או לחיבה, תהיה אשר תהיה.

עוד לא נתקלתי בספר חי כל כך בליבו של הקורא, ספר שנכנס אליו בכזו עדינות ומוציא לו את הקרביים החוצה, הופך אותו לשותף מלא כל כך לכאבה של הדמות הראשית (והיחידה כמעט). הלב נשבר עם כל מהלומה נפשית שחוטף המורעב הזה שמדבר על עצמו בגוף שלישי, וכמה כאב, כמה אומללות נשקפת מעיניו, אל עצמו ואל סביבתו ב"כריסטיאנה, עיר מוזרה זאת שאיש אינו עוזב אותה לפני שהיא משאירה בו סימנים" (כך נפתח הספר). תראו אותי, הנה אני כבר מדבר כאילו אני אכן מכיר את הדמות הכמעט-בדויה הזאת, והלא היא בסופו של דבר יציר כפיו של סופר מוכשר כל כך, אבל זה אכן כך! והלב רק מתכווץ ככל שמתערערת נפשו של המספר חסר השם. אחר כך מסתבר שמעשה העלילה מבוסס בחלקו על יסודות אוטוביוגרפיים אותנטים, אך הפליאה מעבודתו המהממת (במובן המקורי של המילה) נותרת כשהיתה. כמה שמות מפליא הסופר הנורבגי מן המאה שעברה-שעברה למצוא לאותה תחושת רעב מחרידה, ואיך הוא משכיל למלא את המחשבות העוברות במוחה החולה של הדמות שיצר בצלמו בצורה אמינה כל כך, חיה כל כך. ללא כל גינונים, ללא קישוטים ומשחקים ספרותיים כאלה ואחרים, ללא מסר נפלא או מוסר השכל משנה סדרי-עולם. רק החוויה האישית, המזוככת, של אדם שנאבד בתוך עצמו ושלא בשליטתו. רק ברגש והמחשבה, רק מה שכאן ועכשיו, ושלא בתיאוריה – לזה אני קורא ספרות טהורה.

["רעב",  מאת קנוט המסון. מנורבגית: איתמר אבן זוהר. הוצאת שוקן, 1977, 185 עמ'.]

מודעות פרסומת

צפע בידי / ארוה באזן (ביקורת)

כמעט חודש עבר מאז סיימתי את "צפע בידי", ועדיין קשה לי המחשבה עליו. זוכרים את "מועדון קרב"? הטרור שמוצג שם משגע, מרגיז, מטריף, מרתיח כל כך. גם הפאנץ' ליין שבסוף, שכביכול אמור להסביר את מעשי הטרור, לא מזיז כהוא זה. יכלו להוריד את כל החצי שעה האחרונה של הסרט הזה, ועדיין הפואנטה הייתה מועברת:  יצר האדם רע מנעוריו, ולא יודע שובע גם בבגרותו, רק מודחק. אם "מועדון קרב" הוא מסע אל נבכי המהות הגברית ומאווייה האפלים ביותר, שמתפרצים פתאום, כשמתגנבת הזדמנות בתור מטורף שאומר את מה שאף אחד לא מעז, "צפע בידי" מטייל בשדה קוצני לא פחות – גיל ההתבגרות.

רגשות מודחקים שכאלה, יכולים להתפרץ בצורה אלימה כל כך (פיזית או מילולית) רק במצבים שבהם האדם באמת נדחק אל הפינה, כמו בלון פקוע שהולך להתפוצץ – נו, אתם הרי יודעים על מה אני מדבר, זוהי הרי אנלוגיה ידועה. ב"מועדון קרב" וב-"אמריקן ביוטי" העולם החומרי דוחק לפינה את האדם היצרי והבודד, ואילו ב"צפע בידי" הרגשת הדחק של הגיבור מגיעה בדמות החינוך הנוקשה. הסיפור מתרחש באזור חם  בצפון צרפת, שם גרה משפחת רז'ו המיוחסת באחוזתם רחבת הידיים. אל תטעו – זהו לא רומן אצילים מהודס על חיי הפאר של בני המעמד הגבוה, שכן שושלת רזו, על אף עיקשותה להתנשא מעל "פשוטי העם", ירדה זה לא מכבר מתפארתה ונקלעה לחובות. העולם עבר אל המאה החדשה, אך לא כל שכן באחוזת רזו. ימי הפיאודליזם עברו חלפו, האדמה יבשה וקשה לגידול חקלאי, אך האצילים בני משפחת רזו – אין זה מכבודם לעבוד ככל האדם. הסיפור פשוט וידוע: שלושת בני המשפחה סובלים חינוך הנוצרי אכזרי וקשה מנשוא מצד אמם, בדיוק כשצץ לו משום מקום גיל ההתבגרות ואיתו מרד הנעורים הכמו-מתבקש. ז'אן, האמצעי שבאחים, הוא ההולך והצפע בידו, ומכריז מלחמה על אמו ועל הערכים המקודשים בבית שבו היא שולטת ביד רמה.

אני סבור שהבעייתיות של הספר הזה, בשונה מרוב הספרים שבשוק, היא דווקא ברעיון עצמו המועבר הספר ולא בדרך שבה הסופר מעביר אותו. מבחינה ספרותית אין בכלל מה לדבר – כתיבתו של ארוה באזן היא פאר היצירה, מופת של מונולוג מושחז, עוקצני אך גם פגיע. כל קורא בר דעת כמעט ודאי שיתפעל מהדרך בה הוא מוליך אותנו בנפתולי העלילה ותיאורי הדמויות המדויקים, עם שילוב נכון של סיפור-מעשה קלאסי וכתיבה ספרותית מודרנית ומודעת לעצמה. על כן אין זה פלא שזכה על ספר ביכורים זה בפרס גונקור הצרפתי המוערך. ספר זה הוא לא פחות מאשר מרתק, אך הוא מושך את הקורא דווקא במוזרות של המסר אותו הוא מעביר: אם המשפחה כיצור רע, אפילו רע מטבעו. לאורך כל הספר מצפה הקורא לחבטה בפנים, להתפכחות הגורלית של הגיבור, אך מונולוג השנאה המתועב הזה של נער לאמו פשוט לא נגמר, אפילו לא בסיומו של הסיפור! כך נשאר הקורא עם האכזבה החמוצה בפה, הדעה הברורה – "צפע בידי" הוא ספר מתועב ומסוכן, ובכל זאת יצירה ספרותית מרשימה (למי עוד זה מזכיר את "כמעין המתגבר"?), מתועב ולו רק בשל אותם שני עמודים בסוף, שבהם הפתרון המתבקש לבעיה המוסרית לא מופיע.

נראה שגם בהוצאת עם עובד, שהוציאה ספר זה, שמו לב לבעייתיות זו, וראי לכך ניתן לראות בתקציר שבגב הספר: "…המספר הוא הגיבור עצמו, המגולל את קורותיו בסרקאזם ואכזריות אשר רק נער פגוע המאמין בצדקתו מסוגל להם"… זאת אומרת, אני בטוח שהרמיזה על כך שהנער המספר הוא חלש ופגוע, ועל כן דעתו מעוותת, היא תוצר של ההוצאה המנסה להחליק את הבעיה, ולא של הסופר עצמו. ובאשר לסופר? עיון קצר בביוגרפיה שלו מסביר היטב את אופן חשיבתו המרגיז, שכן "צפע בידי" מבוסס על סיפור ילדותו שלו! וכאן אנו נתקלים בכתיבה שנופלת במקום שבו נפלו בעבר גם ספרים אחרים, כגון "נערי הכרך"   – כשהסופר לא אובייקטיבי מספיק, מונע יותר מדי על ידי רגשותיו והסיפור הפרטי שלו, ובכך הוא מחליש את הספר כולו.

———————————————————————

הערה: אם יש סופר אחד שמצליח להיות מודע לעצמו, להתנתק מרגשותיו וללבוש רגשות אחרים כשהוא מספר סיפור, הרי זהו דוסטויבסקי, ללא תחרות. אם ב"חטא ועונשו" שם עובר הגיבור מהלך של השתנות שכל שלב בו מרגיש לקורא אמיתי וכנה, או ב"האחים קאראמזוב", שם מציג האמן הרוסי קשת רחבה עד טירוף של דעות ותפיסות עולם המנוגדות זו לזו בצורה בה הקורא מרגיש שהסופר מאמין בכל אחת מהדעות. אם דוסטויבסקי לא היה משוגע כדי להכיל כל כך הרבה דעות סותרות, הוא היה חייב להיות גאון אלוהי של ממש, ונו, את זה אנחנו כבר מזמן יודעים.

חיי פיי / יאן מרטל – ביקורת ספר

"בחירה בספקנות כפילוסופיית חיים כמוה כבחירה בעמידה במקום כאמצעי תחבורה".

מכל החוויה המסעירה שעברתי בעת קריאת "חיי פיי", נדמה  שמשפט זה נחרט בראשי בצורה העמוקה ביותר. ממבט ראשון הוא נדמה לי כל כך לא נכון, עד שטיפשי היה בכלל לציין אותו. הוא נוגד את כל תורתה של התרבות המערבית המודרנית, המתקדמת כל הזמן ולא מפסיקה לשאול שאלות ולהטיל ספק בקיומו של האל, ובכלל, בכל מה שזז. ההנחה המקובלת, המושרשת בנו כל כך חזק, היא שדווקא בחירה באמונה עיוורת היא עמידה במקום, שכן כיצד היו מתפתחים כל כך הרפואה, המדע והמוזיקה, למשל, ללא אמנות שאילת השאלות?

אלא שאפשר לקרוא את המשפט הזה גם מזווית אחרת, מנקודת המבט של מספר הסיפור, הלא הוא הנער ההודי פיי, שבא מתרבות הרבה יותר פשוטה, שמקדשת את החיים יותר מאשר את הקדמה. המשפט הבודד הזה, וגם כל הספר בכללותו, נותנים לנו את האופציה לחשוב על הדת לא במונחים של קידמה/הישארות במקום, אלא לחשוב – מה גורם לנו להיות יותר מאושרים? כי אם תרשו לי להגיד את מה שכבר נאמר במספיק מחקרים, אמנם הגענו לירח, אבל אנחנו לא בהכרח יותר מאושרים מבני האדם שחיו לפני אלף שנה. מה עדיף לו לבן אדם להיות – מאמין או ספקן? ל"חיי פיי" יש תשובה ברורה.

גיבור הספר, פיי, הוא מהדמויות שאי אפשר לו לאהוב. את חייו כנער הודי ממשפחה מבוססת הוא מעביר בעיקר בגן החיות שבבעלות אביו, בפליאה מתמדת שבהתבוננות ביצירי טבע מופלאים. בשאר הזמן האו עסוק באופן כמעט כפייתי בדת, אלא שהוא עושה את זה בצורה הכי לא נכונה שיכולה להיות, לפחות על פי "המבוגרים". הוא הופך בתמימותו בו זמנית למאמין אדוק של שלוש דתות (הינדואיזם, נצרות ואסלאם), ולא מבין מה רע בכך שהוא "פשוט אוהב" גם את ישו וגם את וישנו. על ידי אלגוריה זו חוזר הסופר על הנקודה שעליה הספר, ושאותה הוא עוד עתיד לפתח בסופו המפתיע – לא משנה במה אתה מאמין, יכול להיות שאין במה להאמין, אבל האמונה עצמה היא החשובה, כי היא זו ששומרת עלינו מהעולם, ומשאלת השאלות הקשות, ועושה אותנו מאושרים. כאשר שלושת אבותיו הרוחניים נפגשים הם כמובן נרעשים לגלות על חטאיו, ומפצירים בו לבחור דת אחת.

החלק המרכזי בספר מתחיל מהרגע שפיי מוצא את עצמו על סירת הצלה קטנה בלב ים, בחברת אורנג-אוטן, זברה, צבוע ונמר בנגלי ענק, ועד הרגע (ועל תגידו שזה ספוילר! זה כתוב על הכריכה!) שבו הוא מצליח לעבור את הסכנה הבלתי אפשרית ולשרוד עד הגעתו לחוף מיושב. עם כמה שהחלק הזה מרתק, לא ברור הקשר שלו לפרקיה הראשונים של היצירה. חוץ מכמה קריאות שבח לאללה או לישו מדי פעם, חשיבותו של האל שולית אל מול איתני הטבע והסכנה הממשית. הקשר מתגלה בסוף הספר, אך הוא לא מצדיק כל כך הרבה  עמודים של הרגשה שהסופר קצת הלך לאיבוד. ובכל זאת, אם מתייחסים לחלק זה כפרט נפרד, הוא משובח.

על עטיפת הספר כתוב שעוצמתו מסוגלת להצית בקורא אמונה באל. כאתאיסט, הוא בעיקר גרם לי להצטער שאני לא מאמין, אך כזה אני, ספקן בלתי נלאה, אין מה לעשות.