Category Archives: סרטים וקולנוע

ממזרים חסרי כבוד- ביקורת סרט

גיבורי סרטו המוערך של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", המתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, הם חבורת פרטיזנים, בעיקר אמריקאים, ממזרים חסרי כבוד שמטרתם אחת: לערוף כמה ראשים נאצים ככל שיוכלו, בצמא לדם ולנקמה המספקת. בדרך, על מצחם של הנאצים שהם תופסים ומחליטים בכל זאת לחוס, בדרך כלל למען מטרה מסוימת, הם חורטים צלב קרס, למען יראו ויראו ולמען לא ישכחו עוונותיהם.

סך הכל סרט נחמד. כמו כל הסרטים של טרנטינו שיצאו בשנים האחרונות, הוא מעביר 3 שעות בכיף, ממתק לעיניים ומותחן קליל לראש. יש טובים, יש רעים, וכמו תמיד, טרנטינו משכיל להכניס לתמונה גם את הנקמה שהוא כל כך אוהב. בקיל ביל היא התגלמה בדמותה הנצחית של "הכלה", רוצחת שכירה שיוצאת למסע נקמה בעקבות האחראי על מותם של בני משפחתה. מה יהיו הנוקמים ב"ממזרים חסרי כבוד"?

ניחשתם נכון. היהודים, ומרגע שטרנטינו מכניס את רדיפת היהודים לתמונה, הופך הסרט ליותר מסרט על מלחמת העולם השנייה, אלא גם לסרט על השואה. והשואה היא , כפי שידוע, נושא שיש לטפל בו בעדינות. בראיון לגלובס סמוך ליציאת הסרט, טרנטינו אומר "הכנסתי את היהודים והגרמנים לקרב מערבוני בין אמריקנים לאינדיאנים" וגם "עשיתי סרט הרפתקאות" , ולי כל זה קצת חורה. משהו פה מפריע לי כיהודי, כשאני צופה בסרט שמתייחס אל עצמו בצורה כזאת.

ייתכן ואותה תחושה תעלה גם אצל אפרו-אמריקאים כאשר ייצפו ב"ג'אנגו חסר מעצורים" של אותו במאי, סרט המספר על עבד שחור משוחרר שיוצא גם הוא, כמובן, למסע נקמה בעקבות נושה אשתו (אסור להקל ראש בתקופת העבדות באמריקה, היתה זו שואה בפני עצמה). טרנטינו כביכול מעלה את נוראותה של השואה על המסך, מגנה את הנאצים ומוכיח את נצחון הטוב, אך הוא גם מעלה את השאלה: מהו הטוב? בסרטיו של טרנטינו, האלימות היא לרוב הפתרון הטוב ביותר לבעיות. גם בסרט זה, פועלות הדמויות הטובות לכאורה, יהודים ואמריקאים כאחד, באלימות מזוויעה כנגד הנאצים. הנאצים רעים, היהודים טובים, והדבר מוצג כעובדה שאין עליה עוררין, אך למעשה היא לא זוכה לביסוס בשום נקודה בסרט. אם נבחן את הסרט מנקודת מבט חיצונית – נניח, של חייזר שבא לבקר בארץ וצופה בסרט – לדאבוני יש סיכוי גדול שאותו חייזר היה מגיע למסקנה שדווקא היהודים הם הרעים והנאצים הם הטובים, או לחילופין ששני הצדדים רעים באותה המידה. השואה היא לא מערבון, אך טרנטינו מתעקש, כמו ילד, לחזור פעם אחר פעם לנישה האמריקאית המוכרת שהוא כל כך אוהב. טרנטינו אוהב מערבונים, אז הוא פשוט העתיק אותם למלחמת העולם השנייה – אבל זה פשוט לא עובד ככה. לא אכפת לי מסרט שיציג את השואה שלא בצורה המקובלת, זו  פשוט הגישה של טרנטינו שמעצבנת אותי, גישה שגורמת לי קצת לזלזל בו על שהוא לא מעז לצאת מהקופסא. טרנטינו, כאמור, משכתב את ההיסטוריה בדרכו המקורית, אבל לא מבין דבר אחד: אנחנו אף פעם לא רצינו לשרוף את כל הנאצים בבת אחת כנקמה.  תשתעשע כמה שאתה רוצה בשכירי רחב  וגנגסטרים, אבל כשאתה מגיע לשואה, אנא, הבן:  אנחנו בסך הכל רצינו שהזוועה תיפסק.

מודעות פרסומת

מפיסטו – ביקורת סרט

מונח ה"התקרנפות" נתבע בשנת 1958, עם פרסומו של מחזה האבסורד של יוז'ין יונסקו קרנפים. משמעות המונח היא תופעה מוכרת כמעט בכל תחום אפשרי ושדה פוליטי, והיא ניוון מוסרי בו האדם מוותר על עקרונותיו והולך אחרי העדר כדי להשיג או להגן על משהו.

כך גם במפיסטו, סרטו האוסטרי של אישטוואן סאבו המגולל את סיפורו של הנדריק האפגן, שחקן תיאטרון גרמני, שעם עליית הנאצים בוחר לזנוח את עקרונותיו המוסריים ולהביע תמיכה בממשלה הנאצית בכדי לשמור על מעמדו כשחקן. תפקידו הגדול ביותר הוא בהצגה "פאוסט", בה מוכר ד"ר פאוסטוס את נשמתו לשטן בתמורה לחיי נעורים ועושר, ממש כמו שהנדריק מוכר את נשמתו לשטן, ראש הממשלה הנאצי, בתמורה להמשך היותו שחקן ובמאי מוערך כל כך.

המחזה האלמותי של יונסקו גם הוא מתרחש עם עליית הנאצים, כאשרי תושבי עיירה צרפתית קטנה אשר מתחילים באופן סימבולי, להפוך בזה אחר זה ל"קרנפים". כך גם הנדריק האפגן, הדמות הראשית במפיסטו שאמנם לא הופך לקרנף של ממש, אבל מאמץ בתוך-תוכו את כל מאפייניה של החיה העדרית.

נדמה שזה כמעט בלתי אפשרי ליצור סרט עם רעיון כזה, שבכל זאת יצליח לרתק את צופיו במשך לא פחות משעתיים וחצי. הנדריק מוכר את נשמתו לשטן, והצופה כל הזמן מצפה לנפילתו של הנדריק, לרגע שבו השטן יגבה את התשלום, אבל זה לא קורה. תחת זאת הוא רק עולה ועולה במעמד, בהצלחה, בתהילה, באהבה, נדמה כי הכל בסדר, וכאן טמון כל הכוח ההרסני של הסרט המעולה הזה. כי מצד אחד אי אפשר שלא לתעב את הנדריק האפגן עלוב הנפש על המעשה הנלוז והנפשע שהוא עשה, אך מצד שני אי אפשר להתעלם מכך שלפחות ממבט ראשון צדק האפגן . וכך, חודרות המחשבות אל ליבו של הצופה, התהיות: אולי צדק האפגן, אולי זה בסדר לזנוח את עקרונותיך המוסריים בשביל להמשיך לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב בעולם, גם אם זה אומר לגרום למותם של חבריך ולהגלות את מאהבתך. אולי זה בסדר, כי אחרי הכל, כפי שתוהה האפגן באחד המשפטים המצוטטים ביותר מתוך הסרט: "מה הם רוצים ממני? אני בסך הכל שחקן". הדמות הראשית, השחקן המאוהב עד מוות בבמה, מסרב להתעורר למציאות. כשהוא רואה באחד הלילות חיילים נאצים מרביצים ליהודי זקן, הוא סבור שהם פשוט שיכורים. אט אט חבריו נוטשים אותו, אך הנה-הנה הוא כבר רוכש לעצמו חברים חדשים, לכאורה, אך כולם הם רק קרנפים, שמקרה הצורך עלולים להתבלבל ולרדוף אחריו עם קרניהם הקטלניות.

כן, כמעט בלתי אפשרי ליצור סרט כזה, אך לאורך הסרט הבמאי אישטוואן סאבו בונה יריעה מרתקת של שקרים ואהבה נכזבת, אך הדבר המדהים באמת בסרט הזה הוא שהסיפור הכל כך רחוק לכאורה נמצא גם בחיינו. כן, בכל מקום עוד מסתובבים הקרנפים.

חלומות של אקירה קורוסאווה – המלצה חמה

אני לא יודע למה ציפיתי. היפנים הם עם משונה וזר כל כך עד שלפעמים ממש קשה  להבין את החוקים הפנימיים שלהם כפי שהם מציגים אותו בספריהם או בסרטיהם. ההיסטוריה שלהם, הלכה בכיוון שונה לגמרי מההיסטוריה שלנו –  ובתוך כך הצמיחה תרבות שונה לגמרי. אל סרטו של אקירה קורוסאווה חלומות ניגשתי באופטימיות לאחר שראיתי סרט אחר של הבמאי המהולל, שבעת הסמוראים, שבאופן מפתיע הצליח להעביר את התרבות הסמוראית היפנית על כל משקלה כך שגם הצופה המערבי יוכל להבינה. הו, התמימות! דבר לא הכין אותי ליצירת המופת הזאת, שזרקה אותי היישר אל לב המאפליה של התרבות היפנית, דרך הכלי הכי מהימן לצפייה בנפש האדם – החלום.

בחלומות אין שיפוט ואין מודעות עצמית למה שקורה, אלה רק מראה של המציאות טבולה בצבעים חזקים מעולם הרגש. נכון, אמנם החלומות שבסרטו של קורוסאווה הם לא בדיוק כמו שהוא חלם אותם, וברור שהוא הכניס שינויים בחלום המקורי – ובכל זאת יש מין אותנטיות שנשארת. החלום אכן מוצג כחלום, והנושאים שמדובר עליהם בסרט הם נושאים שהבמאי לאו דווקא היה בוחר אילולא היה חולם עליהם – תחושות ופחדים שהוא אולי אפילו לא שם לב אליהן או התעלם מהן, ונגלו לפניו רק כשהחליט לנתח את מה שקרה לו בלילות בתוך הראש.

הסרט מורכב משמונה סיפורים שמבוססים על חלומותיו של אקירה קורוסאווה. הוא נפתח בשוט מדהים. גשם יורד על חצר בית כפרי, ילד עומד בחוץ מסתכל כשאמו מפצירה בו שישאר בבית. היא אומרת שהשועלים קובעים בעונה זאת את החתונות, והם עושים טקס ביער ולא אוהבים שמפריעים להם. הילד לא מקשיב לה, והוא פוסע בגשם. שועלים? חתונות? כנראה שמיתולוגיה היפנית זה אומר משהו, אנחנו, כצופים מערביים ממוצעים, לא מבינים במה מדובר. ולא שזה מפריע לנו להינות. סמלים תרבותיים כאלה ואחרים הם רק פרטים שוליים. הסיפור עצמו, בבסיסו, הוא אוניברסאלי ויכול לגעת בכל אדם מכל קצוות תבל. הנה, זוהי גדולתו של קורוסאווה – הוא מביא לצופה האוניברסאלי את התרבות היפנית טיפין טיפין, בקטנה, ואיכשהו מצליח בתוך כך להחדיר אותה עמוק בתוך ליבנו עד תחושת הזדהות עם הדמויות.

ישנם חלומות אוטופיים, ומנגד חלומות סיוטים. אחד החלומות הוא בעיקר יפה ויזואלית, כשהוא מתאר אוסף חרסינות שקם לתחייה ורוקד לכבוד פריחתם של עצי הדובדבן. אך יותר מכל בולטת הצלקת שהשאירה מלחמת העולם השנייה והפצצה הגרעינית על היפנים. מתוך שמונת החלומות הסרט, שלושה מושפעים באופן ישיר מאותה מלחמה נוראית, ומאסון הירושימה בנגסקי. בחלום אחד קורוסוואה אף ניבא, עוד ב-1990, את התפוצצות הכור הגרעיני שאירעה בשנה שעברה. בחלום אלפי האנשים קופצים לים אל המוות כדי לברוח מהגזים הרעילים שנישאים באוויר, חוץ מזוג, בתו, ומדען שמסביר להם את הדרכים האפשריות שבהם הם עלולים למות. בחלום אחר מטייל מגיע להר מפוחם לאחר נפילת פצצת אטום, ומגלה מושבה של שדים, אנשים-לשעבר שבעקבות הפצצה צמחו להם קרניים. הם סובלים מכאבי תופת אך נידונו לחיות חיי נצח של ייסורים כיוון שהם לא יכולים למות.

מועקה גדולה, מין אפלה שכזאת שוררת על הצופה, אבל מתרפאת במקצת בחלום הבא לאחר מכן. ובכל זאת – ישנן סצנות שלא יצאו לכם מהר מהראש. "חלומות" הוא סרט קשה לצפייה, הן בגלל קטעי הסיוטים והן כי הוא פשוט מאוד איטי וזר. באחד מן החלומות הדמויות דוברות אנגלית, הסצנה מהירה וקולחת, ופתאום רואים את ההבדל בין הקולנוע האמריקאי ליפני. חלומות הוא פתח כנה וכואב לתרבות שונה מאוד משלנו, אך עם זאת גם במובנים רבים מאוד דומה.

ההתרגשות מובטחת.