צפע בידי / ארוה באזן (ביקורת)

כמעט חודש עבר מאז סיימתי את "צפע בידי", ועדיין קשה לי המחשבה עליו. זוכרים את "מועדון קרב"? הטרור שמוצג שם משגע, מרגיז, מטריף, מרתיח כל כך. גם הפאנץ' ליין שבסוף, שכביכול אמור להסביר את מעשי הטרור, לא מזיז כהוא זה. יכלו להוריד את כל החצי שעה האחרונה של הסרט הזה, ועדיין הפואנטה הייתה מועברת:  יצר האדם רע מנעוריו, ולא יודע שובע גם בבגרותו, רק מודחק. אם "מועדון קרב" הוא מסע אל נבכי המהות הגברית ומאווייה האפלים ביותר, שמתפרצים פתאום, כשמתגנבת הזדמנות בתור מטורף שאומר את מה שאף אחד לא מעז, "צפע בידי" מטייל בשדה קוצני לא פחות – גיל ההתבגרות.

רגשות מודחקים שכאלה, יכולים להתפרץ בצורה אלימה כל כך (פיזית או מילולית) רק במצבים שבהם האדם באמת נדחק אל הפינה, כמו בלון פקוע שהולך להתפוצץ – נו, אתם הרי יודעים על מה אני מדבר, זוהי הרי אנלוגיה ידועה. ב"מועדון קרב" וב-"אמריקן ביוטי" העולם החומרי דוחק לפינה את האדם היצרי והבודד, ואילו ב"צפע בידי" הרגשת הדחק של הגיבור מגיעה בדמות החינוך הנוקשה. הסיפור מתרחש באזור חם  בצפון צרפת, שם גרה משפחת רז'ו המיוחסת באחוזתם רחבת הידיים. אל תטעו – זהו לא רומן אצילים מהודס על חיי הפאר של בני המעמד הגבוה, שכן שושלת רזו, על אף עיקשותה להתנשא מעל "פשוטי העם", ירדה זה לא מכבר מתפארתה ונקלעה לחובות. העולם עבר אל המאה החדשה, אך לא כל שכן באחוזת רזו. ימי הפיאודליזם עברו חלפו, האדמה יבשה וקשה לגידול חקלאי, אך האצילים בני משפחת רזו – אין זה מכבודם לעבוד ככל האדם. הסיפור פשוט וידוע: שלושת בני המשפחה סובלים חינוך הנוצרי אכזרי וקשה מנשוא מצד אמם, בדיוק כשצץ לו משום מקום גיל ההתבגרות ואיתו מרד הנעורים הכמו-מתבקש. ז'אן, האמצעי שבאחים, הוא ההולך והצפע בידו, ומכריז מלחמה על אמו ועל הערכים המקודשים בבית שבו היא שולטת ביד רמה.

אני סבור שהבעייתיות של הספר הזה, בשונה מרוב הספרים שבשוק, היא דווקא ברעיון עצמו המועבר הספר ולא בדרך שבה הסופר מעביר אותו. מבחינה ספרותית אין בכלל מה לדבר – כתיבתו של ארוה באזן היא פאר היצירה, מופת של מונולוג מושחז, עוקצני אך גם פגיע. כל קורא בר דעת כמעט ודאי שיתפעל מהדרך בה הוא מוליך אותנו בנפתולי העלילה ותיאורי הדמויות המדויקים, עם שילוב נכון של סיפור-מעשה קלאסי וכתיבה ספרותית מודרנית ומודעת לעצמה. על כן אין זה פלא שזכה על ספר ביכורים זה בפרס גונקור הצרפתי המוערך. ספר זה הוא לא פחות מאשר מרתק, אך הוא מושך את הקורא דווקא במוזרות של המסר אותו הוא מעביר: אם המשפחה כיצור רע, אפילו רע מטבעו. לאורך כל הספר מצפה הקורא לחבטה בפנים, להתפכחות הגורלית של הגיבור, אך מונולוג השנאה המתועב הזה של נער לאמו פשוט לא נגמר, אפילו לא בסיומו של הסיפור! כך נשאר הקורא עם האכזבה החמוצה בפה, הדעה הברורה – "צפע בידי" הוא ספר מתועב ומסוכן, ובכל זאת יצירה ספרותית מרשימה (למי עוד זה מזכיר את "כמעין המתגבר"?), מתועב ולו רק בשל אותם שני עמודים בסוף, שבהם הפתרון המתבקש לבעיה המוסרית לא מופיע.

נראה שגם בהוצאת עם עובד, שהוציאה ספר זה, שמו לב לבעייתיות זו, וראי לכך ניתן לראות בתקציר שבגב הספר: "…המספר הוא הגיבור עצמו, המגולל את קורותיו בסרקאזם ואכזריות אשר רק נער פגוע המאמין בצדקתו מסוגל להם"… זאת אומרת, אני בטוח שהרמיזה על כך שהנער המספר הוא חלש ופגוע, ועל כן דעתו מעוותת, היא תוצר של ההוצאה המנסה להחליק את הבעיה, ולא של הסופר עצמו. ובאשר לסופר? עיון קצר בביוגרפיה שלו מסביר היטב את אופן חשיבתו המרגיז, שכן "צפע בידי" מבוסס על סיפור ילדותו שלו! וכאן אנו נתקלים בכתיבה שנופלת במקום שבו נפלו בעבר גם ספרים אחרים, כגון "נערי הכרך"   – כשהסופר לא אובייקטיבי מספיק, מונע יותר מדי על ידי רגשותיו והסיפור הפרטי שלו, ובכך הוא מחליש את הספר כולו.

———————————————————————

הערה: אם יש סופר אחד שמצליח להיות מודע לעצמו, להתנתק מרגשותיו וללבוש רגשות אחרים כשהוא מספר סיפור, הרי זהו דוסטויבסקי, ללא תחרות. אם ב"חטא ועונשו" שם עובר הגיבור מהלך של השתנות שכל שלב בו מרגיש לקורא אמיתי וכנה, או ב"האחים קאראמזוב", שם מציג האמן הרוסי קשת רחבה עד טירוף של דעות ותפיסות עולם המנוגדות זו לזו בצורה בה הקורא מרגיש שהסופר מאמין בכל אחת מהדעות. אם דוסטויבסקי לא היה משוגע כדי להכיל כל כך הרבה דעות סותרות, הוא היה חייב להיות גאון אלוהי של ממש, ונו, את זה אנחנו כבר מזמן יודעים.

מודעות פרסומת

"כמו זוהר הירח על פני האגם…" – על הסונטה לאור ירח של בטהובן

ברליוז כתב עליה שהיא "אחת מהפואמות שהשפה האנושית לא יכולה לתאר", צ'ארלס רוזן הסכים כי "גם מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שבה עדיין מדהימה". לרלסטאב היא הזכירה לו את זוהר הירח על פני אגם לוצרן, ומכאן שמה העממי.  ליסט שיבח אותה כאחת מאבני הדרך של דרכו המוזיקלית, אך בטהובן המשיך לגנות את ההתלהבות מיצירתו הגדולה ביותר, בכותבו: "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר". ובכל זאת, הפופולריות העצומה של הסונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן, או בשמה הידוע יותר סונטה לאור ירח, כאז כן היום, מוצדקת בהחלט. נהוג לציין את בטהובן כמבשר של התקופה הרומנטית, וכמלחין החשוב הראשון שכתב מוזיקה שהיא כולה פרי דעתו ורגשותיו של האמן (ולא בשירותיו של דוכס זה או אחר, למשל), ומביעה אך ורק את מה שהוא רוצה להעביר דרכה, בלי לעשות חשבון לאף אחד. הוא ככל הנראה האמן הקלאסי שהביע את רגשותיו באופן הכנה והמשוחרר ביותר, ומבין כל יצירותיו, ב"סונטה לאור ירח" זה בולט באופן הנחרץ ביותר.

מחלק זה אני ממליץ לשמוע את הסונטה ברקע

זה מתחיל עוד מהפרק הראשון והידוע של היצירה, ה- Adagio sostenuto, המוזר, האפל והמינימליסטי, שגרם לדורות של מומחים לתהות מה הוא בעצם. תחת איזו הגדרה הוא נופל? האם הוא סונטה? ואלס? תפילת אשכבה? התשובה לכך עדיין לא ברורה, כמו הסיפור הנפרש בדמיונו של המאזין ליצירה. מה קורה שם, בחשכת המסתורין של הסיפור שטווה בטהובן בכישרון כה רב? אולי שדים, אולי מעין טקס אשכבה הזוי, מהגיהינום אולי, עצוב כל כך ופוגע בלב כמו בסכין. האקורדים ממשיכים להתפרק להם, והנה, פתאום, משהו קורה, כמו נוגע בשמיים ולאט לאט צונח שוב אל אותו סיפור נושן שלעולם לא באמת נדע, וחוזר חלילה. מצעד השדים ממשיך לו, חרישי וטרגי, במינימליזם קר. בטהובן הוא לא ליסט וגם לא מוצרט, הוא לא בא ללהטט או לעשות רושם על אף אחד. הוא בא לספר סיפור, וסיפורו קר ושחור כמו הלילה, מטיל צללים על האגם שנמוג ונעלם.

ואז, בהינף יד, במין קלילות אופיינית, עובר בטהובן לפאזה אחרת, הלא היא הפרק השני של היצירה, ה- Allegrato. אולי דומה הדבר לתמונות בתיאטרון, חלק מסדרה, כולה של אותו האמן, שבא לספר לנו סיפור בעזרת ציורים ספורים המסודרים בסדר מסוים. אולי קפיצתו החרישית של בטהובן מעצב לשמחה היא כמו תיאטרון שדמויותיו קפאו לפתע במקום כדי לתת מקום לתמונה חדשה, והתמונה הזו מתוקה מתוקה, מתוקה היא כמעט צורבת בגרון, אך מפסיקה רגע לפני הרגע הזה, עוברת לחלק הבא. מה בטהובן מנסה להעביר לנו כאן? מה היא השמחה הצבועה (ובכל זאת, מענגת כמובן) הזו, בשביל מה ההצגה הזאת?  אולי זוהי קפיצה אל עולמם של בני האדם, לאחר התמונה המכושפת של הטקס הדמוני לאור הירח, עולמם של בני האדם על דוכסיו וחצרותיו המוארים, אלא שהממתק הזה הוא רק רגעי, כאליו בטהובן נותן לנו רק הצצה קטנה לעולמנו התמים, רגע לפני משהו נורא כלשהו שעומד לקרות. ואכן, העונג לא נמשך הרבה זמן. הנה הוא נקטע שוב, מפנה מקום לסערה.

הו, הסערה. הפרק השלישי של היצירה, ה- Presto agitato המהולל. בשביל פיסות גאונות צרופה שכאלה נבראה המוזיקה. הו, הסערה, מופיעה בשיא עוצמתה. בכנות, מפגן כזה של רגשות זועמים ובלתי מרוסנים לא שמעתי מעודי. בשביל פיסות גאונות כאלה נולדים מלחינים בטהובן. יותר מכך: בשביל פיסות גאונות שכאלה נולדות סערות, ורק בשביל הקטע היחיד הזה, ולו רק בשבילו שווה לו לאדם לנצור בתוכו את הכעס, שכן היופי המהמם שבו אותו רגש איום מתבטא על ידי בטהובן, הוא מופת לאומץ אמנותי ולשחרור כל רסן בדרך ליצירת אמנות משובחת. בטהובן לא מרחם פה על אף אחד. למה ציפיתם? הפרק הקודם הרגוע, היה רק הסחת דעת רגעית, מעין תרגיל מתוחכם שכזה. זוהי האמת, זוהי הסערה, זהו הרוע, זהו הזעם העצור בלב כולנו, זהו העיוורון והצביעות והשקר שאנחנו שונאים, וביד בוטחת המלחין הגאון נותן לזעם להתפרץ, ולכולנו רווח. אחרי הכול, זהו ייעודם של אמנים באשר הם, הלא כך? לבטא תחת שרביטם את מה שהמאזין לא יכול לבטא בעצמו. בטהובן נותן לנו את החופש לזעם, ואנחנו מודים.

וזוהי הסיבה שלשמה אני כל כך מתעקש להמשיך ולעבוד, בכדי בסופה ושל דבר לנגן את היצירה המדהימה הזאת, ככל הנראה היצירה המוזיקלית היפה ביותר ששמעתי בחיי. חכו, אולי לא הסברתי את עצמי כיאות: אני פסנתרן. זאת אומרת, לא מקצועית, סתם פסנתרן. פסנתרן חובב. שעתיים פה שעתיים שם, מנגן כאני יכול ואך ורק כשאני רוצה, ומנסה כמו כולם להתחקות אחר הגדולים ביותר. קצר עטי מלהכיל את העונג הרב כל כך שמעניקה לי המנגינה, ובכללותה את היכולת ליצור ממערכת של סימנים על דף עולם ומלואו. בשנה שעברה למדתי וניגנתי את החלק הראשון והנוגה של היצירה הזו, ה"סונטה לאור ירח", וזה לא מכבר התחלתי לעבוד על פרקה השני, זה המתוק והאכזרי. אולי יום אחד אנגן גם את הפרק השלישי, הגדול מכולם. בטהובן נותן למאזין בפרק הזה את החופש לתת ביטוי לרגשותיו העצורים ביותר, את החופש לזעם, ונדמה שאין דרך טובה יותר לחוות את יצירתו של בטהובן (וכל יצירה אחרת, כמובן), מאשר לנגן אותה. להרגיש את העצב, המתיקות והזעם המאכלסים את היצירה בשלושת פרקיה, לא רק דרך האוזן, כי אם גם דרך הידיים. להקיש חזק או חלש, מהר או לאט, ברוך או בגסות, לחוות את הדבר במלוא עוצמתו, כך שמתוך הידיים מחלחלת המנגינה גם פנימה, אל הנפש. זהו סודם המתוק של הנגנים: שמעבר לכל השאר, לוקח הנגן חלק משל עצמו ביצירה אותה הוא מנגן, ועבורו, זה והחלק החשוב מכולם, חלק שלאט לאט נעלם עם השתלטותה של המוזיקה הממוחשבת והמתוכננת. הזמר בק השכיל להבין זאת – לפני כמה חודשים הוציא את אלבומו החדש בפורמט שנשכח מאז בואם של ההקלטות. הוא הוציא, במקום דיסק או תקליט, ספר. ספר תווים, עם שיריו החדשים ביותר, ומי שקונה את אותו הספר, יכול לשבת בביתו ולקחת חלק ביצירת המוזיקה של בק, וכך, לחוות אותה במובן העמוק ביותר של המילה.

ממזרים חסרי כבוד- ביקורת סרט

גיבורי סרטו המוערך של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", המתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, הם חבורת פרטיזנים, בעיקר אמריקאים, ממזרים חסרי כבוד שמטרתם אחת: לערוף כמה ראשים נאצים ככל שיוכלו, בצמא לדם ולנקמה המספקת. בדרך, על מצחם של הנאצים שהם תופסים ומחליטים בכל זאת לחוס, בדרך כלל למען מטרה מסוימת, הם חורטים צלב קרס, למען יראו ויראו ולמען לא ישכחו עוונותיהם.

סך הכל סרט נחמד. כמו כל הסרטים של טרנטינו שיצאו בשנים האחרונות, הוא מעביר 3 שעות בכיף, ממתק לעיניים ומותחן קליל לראש. יש טובים, יש רעים, וכמו תמיד, טרנטינו משכיל להכניס לתמונה גם את הנקמה שהוא כל כך אוהב. בקיל ביל היא התגלמה בדמותה הנצחית של "הכלה", רוצחת שכירה שיוצאת למסע נקמה בעקבות האחראי על מותם של בני משפחתה. מה יהיו הנוקמים ב"ממזרים חסרי כבוד"?

ניחשתם נכון. היהודים, ומרגע שטרנטינו מכניס את רדיפת היהודים לתמונה, הופך הסרט ליותר מסרט על מלחמת העולם השנייה, אלא גם לסרט על השואה. והשואה היא , כפי שידוע, נושא שיש לטפל בו בעדינות. בראיון לגלובס סמוך ליציאת הסרט, טרנטינו אומר "הכנסתי את היהודים והגרמנים לקרב מערבוני בין אמריקנים לאינדיאנים" וגם "עשיתי סרט הרפתקאות" , ולי כל זה קצת חורה. משהו פה מפריע לי כיהודי, כשאני צופה בסרט שמתייחס אל עצמו בצורה כזאת.

ייתכן ואותה תחושה תעלה גם אצל אפרו-אמריקאים כאשר ייצפו ב"ג'אנגו חסר מעצורים" של אותו במאי, סרט המספר על עבד שחור משוחרר שיוצא גם הוא, כמובן, למסע נקמה בעקבות נושה אשתו (אסור להקל ראש בתקופת העבדות באמריקה, היתה זו שואה בפני עצמה). טרנטינו כביכול מעלה את נוראותה של השואה על המסך, מגנה את הנאצים ומוכיח את נצחון הטוב, אך הוא גם מעלה את השאלה: מהו הטוב? בסרטיו של טרנטינו, האלימות היא לרוב הפתרון הטוב ביותר לבעיות. גם בסרט זה, פועלות הדמויות הטובות לכאורה, יהודים ואמריקאים כאחד, באלימות מזוויעה כנגד הנאצים. הנאצים רעים, היהודים טובים, והדבר מוצג כעובדה שאין עליה עוררין, אך למעשה היא לא זוכה לביסוס בשום נקודה בסרט. אם נבחן את הסרט מנקודת מבט חיצונית – נניח, של חייזר שבא לבקר בארץ וצופה בסרט – לדאבוני יש סיכוי גדול שאותו חייזר היה מגיע למסקנה שדווקא היהודים הם הרעים והנאצים הם הטובים, או לחילופין ששני הצדדים רעים באותה המידה. השואה היא לא מערבון, אך טרנטינו מתעקש, כמו ילד, לחזור פעם אחר פעם לנישה האמריקאית המוכרת שהוא כל כך אוהב. טרנטינו אוהב מערבונים, אז הוא פשוט העתיק אותם למלחמת העולם השנייה – אבל זה פשוט לא עובד ככה. לא אכפת לי מסרט שיציג את השואה שלא בצורה המקובלת, זו  פשוט הגישה של טרנטינו שמעצבנת אותי, גישה שגורמת לי קצת לזלזל בו על שהוא לא מעז לצאת מהקופסא. טרנטינו, כאמור, משכתב את ההיסטוריה בדרכו המקורית, אבל לא מבין דבר אחד: אנחנו אף פעם לא רצינו לשרוף את כל הנאצים בבת אחת כנקמה.  תשתעשע כמה שאתה רוצה בשכירי רחב  וגנגסטרים, אבל כשאתה מגיע לשואה, אנא, הבן:  אנחנו בסך הכל רצינו שהזוועה תיפסק.