Tag Archives: אורגון

Speakerboxxx/The Love Below – ביקורת אלבום

פעם בהרבה הרבה זמן אני מוצא אלבום אחד שאני יכול להינות ממנו על אף שהוא מז'אנר מוזיקלי שונה לגמרי ממה שאני אוהב ושומע בדרך כלל. זה קרה לי עם "We Must Become the Pitiless Censors of Ourselves" המופתי של ג'ון מאוס, שחשף אותי לעולם האלקטרוני, ועם "Moon and Mind" של Oregon, שאיתו פסעתי את צעדי הראשונים בג'אז.

דבר לא הכין אותי לאלבום שעליו אני הולך לדבר בפוסט הבא. אם יש ז'אנר שממנו תמיד שמתי, בקביעות, על מרחק ושאותו תיעבתי והחרמתי על בסיס יומי הרי שזהו ז'אנר ההיפ-הופ, תמיד נראה לי כל כך שטחי וירוד –  והוא אכן כזה ברבים מהמקרים. ובכן, יום אחד כששוטטתי לתומי בנבכי הפלא הזה שמכונה יוטיוב, גיליתי שלא תמיד. Speakerboxxx/The Love Below  הוא אלבום שהגיע אלי בהפתעה גמורה, כמכת ברק. העניין הוא ששמעתי שיר של ההרכב שהוציא אותו, אאוטקאסט, ואיכשהו, השד יודע איך, הצלחתי להתגבר על מההסתייגות הטבעית והחולה שלי, ולשמוע את אחד משירי האלבום עד הסוף. אפילו נהניתי. בשמיעה שנייה התמכרתי. בשמיעה השלישית הורדתי כבר את כל האלבום, וגיליתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

עולם חדש נפתח בפניי, צבעוני ועשיר ומיוחד מאוד. לא פחות מארבעים שירים מאכלסים את האלבום הכפול הזה, שלמרבה ההפתעה הוא למעשה שני אלבומי סולו של שני חברי הלהקה, שהושמו ביחד. המהלך הנועז אמנם מתמיה אך לאחר שמיעה של האלבום מתגלה כהצלחה גדולה: כל אלבום הוא סיפור מעולה אחר, אבל ביחד הם שלם הגדול מסך חלקיו – יצירה רחבת מימדים שלוקח זמן למצות. החלק הראשון שלה, Speakerboxxx , הוא פשוט אלבום היפ הופ טוב, זאת אומרת, עד כמה שאני מכיר אלבומי היפ הופ. מכל מה ששמעתי עד עכשיו, הוא היחיד שהצליח להדליק אותי. הוא אמנם לא יוצא מהקופסא הרגילה של סגנון כתיבה או לחן, אבל מצליח במה שהוא עוסק בו. אך החלק המדהים הוא החלק השני של היצירה, The Love Below, והוא יצירת המופת פה. אני לא בטוח שאפשר בכלל להגדיר אותו כאלבום היפ הופ?

לא אלבום היפ הופ? מאזותומרת? אז למה אני בכלל עובד על עצמי? האם לא באמת התחברתי לראשונה למוזיקת היפ הופ אלא אני פשוט אוהב אלבום שהוא לא היפ הופ אמיתי? אולי היפ הופ לייט. מה זה משנה. אני חושב שהייחודיות של The Love below מתמקדת בעיקר בכך שהוא נשמע כמו הכלאה מוזרה קצת בין מוזיקה שחורה ללבנה, בין העבר להווה. כמו מייקל ג'קסון, כמו פרינס, ומצד שני כמו ד"ר דרה וקניה ווסט. זהו כמעט אלבום קונספט, רוב שיריו סובבים סביב אהבה שהוחמצה והתקווה לכך שתחזור. שירי פופ, קלילים, חמוצים מתוקים, גרוביים, מגניבים עד מוות, שמי יודע איך משרים אווירה קסומה. אולי זו דמות הראפר הקלאסית, הגברית, שמתגלה גם כרגשנית ובלוזית משהו. שני חברי ההרכב מתגלים באלבום הכפול הזה כמשהו אחר, ומשמשים מבחינתי דוגמא לכל תעשיית המוזיקה: החוכמה והיופי שבמעבר האלגנטי מסגנון אחד למשנהו, והאומץ שבלהראות שגם אם אתה מתרכז מסגנון מסוים, גם אתה יכול, ככה, לפעמים, לחרוג מהקווים ולצאת לחופשי.

מודעות פרסומת

בחזרה אל הילדות

שלשום היתה לי שיחה עם אבא שלי על ג'אז, ובעיקר על אבישי כהן. השיחה התגלגלה להרכב Oregon האמריקאי, שחבריו מנגנים בעיקר ג'אז עולמי, ונזכרתי כשכשהייתי קטן, לא יכלתי להרדם בלי לשמוע במיטה מוזיקה קלאסית כגון רוול, בטהובן, באך אוו את אלבומם moon and mind. למעשה, כל לילה נרדמתי עם היצירות הללו. אך מאז אותם שנות ילדות צעירות כבר שנים לא שמעתי את האלבום הזה, או כל יצירה אחרת של Oregon.

אז נכנסתי ל- GrooveShark באינטרנט ושמעתי את האלבום. האיחוד היה מרגש. יש לי זכרונות רבים מן האלבום הזה. למשל, אני זוכר שהשיר I remember me מתוכו הפחיד אותי, אבל אני חושב שלמרות זאת אהבתי אותו. עוד אני זוכר שבשיעור הנגינה הראשון שלי (למדתי אצל מורה למוזיקה קלאסית) היא ביקשה ממנה להגיד לה איזה שיר אני רוצה שהיא תנגן לי, ועניתי לה שאני רוצה את Oregon, למרבה מבוכתך.

אז הנה שיר מתוכו, למעשה השיר הכי ידוע באלבום:

בקיצור ולעניין, אני ממליץ בחום לשמוע את האלבום הזה, כי הוא פשוט מדהים. הוא משלב בתוכו מוטיבים מכל זוגי המוזיקה בכל רחבי העולם. אולי זה לא האלבום הכי טוב שתשמעו, ואני סתם מתרגש ממנו בכיוון שהוא שהוא מעלה בי זיכרונות נעימים, אך בכל מקרה זהוא אלבום נחמד מאוד, עם מנגינות שקטות ונעימות. הוא מתאים במיוחד לליל חורף קר, בעת שכיבה במיטה מתחת למצעים החמים, כשרק צליל החצוצרה מהדהד בין הצלילים.