Tag Archives: החפרפרת

החונק מרחוב רילינגטון 10, ביקורת סרט


בבסיסו של החונק מרחוב רילינגטון 10, סרטו של ריצ'רד פלשר משנת 1971, עומד ג'ון קריסטי, רוצח סדרתי שפועל בלונדון בשנות ה-40 וה-50, כאשר הוא מתחזה לרופא ונוהג לחנוק את הנשים שבאות אל ביתו לטיפול. הוא עושה זאת מספר פעמים בהצלחה רבה, עד שזוג צעיר מחליט להשתכן בדירה מעליו, וכך עדים נקלעים לאחד מפשעיו.

"מי שחי ללא שיגעון איננו חכם כפי שחושבים", אמר פעם הסופר הצרפתי הנודע פרנסואה דה לה רושפוקו, וצדק. דעה זו מתבטאת במלוא עוצמתה בסרט זה, כאשר הרוצח הפסיכופת מהתל פעם אחר פעם באנשים השפויים בתחבולותיו המתוחכמות. כה וכה הוא מסובב את אותם האנשים המסכנים, הטיפשים – חסרי השיגעון. מעשיו של הפסיכופת אמנם אכזריים, אך הם לא מעיקים על הצופה. החונק מרחוב רילינגטון 10 הוא סרט כביכול מחריד, אך בלי באמת להיות כזה. הוא מטפל בסיפורו המזוויע של הפושע המפורסם כבכפפות משי, נזהר לא לפגוע בצופה – ולעיתים הוא מתאמץ יותר מדי.

השחקנים, ביניהם ריצ'ארד אטנברי (פארק היורה) וג'ון הארט (ונדטה, החפרפרת), נחמדים אבל לא הרבה יותר. הבימוי משעמם, הדיאלוגים על הפנים, ובכל זאת – העלילה מרתקת מחפה על כך. היא מתעצמת מסצנה לסצנה , ככל שהמתח עולה, על לסיומו של הטרגי של הסרט.  העובדה שהסרט לא מנסה מספיק להשפיע על הצופה, לזעזע אותו, היא שהופכת אותו לסתם-סרט במובן מסוים. הוא אמנם שווה צפייה, אבל לא ישאר בראשכם זמן רב לאחר שהסצנה האחרונה תסתיים.

מודעות פרסומת

אוסקר שמוסקר: החפרפרת

מועמדויות באוסקר:

– השחקן הטוב ביותר (גרי אולדמן)
– התסריט המעובד הטוב ביותר
– הפסקול הטוב ביותר
 

אתמול ראיתי את החפרפרת, למרות הביקורות שקראתי, שמתוכם עלתה בעיה אחת גדולה, עיקרית בסרט: השיעמום. כתבו שהסרט מעייף, ארוך יותר מדי, נמרח ואיטי. ניחא,  לא נתתי לזה להשפיע עלי. לא יכולתי לוותר עליו, ובסופו של דבר מצאתי את העיתוי המושלם לראות אותו – כמה ימים לאחר שנחשפו המועמדים לאוסקר וגילינו שהוא מועמד לשלושה פרסים.  הסרט הוא עיבוד לספרו הנודע של ג'ון לה קארה הנושא את אותו השם, ומתרחש במהלך המלחמה הקרה.  ג'ורג' סמיילי (גרי אולדמן), סוכן של ה-MI6 שזמן קצר לאחר שעזב את הארגון מוחזר אליו למשימה אחת אחרונה. בראש סוכנות הביון הבריטי יושב חפרפרת (סמוי), המעביר כבר כמה שנים מידע חשאי לרוסים, כאשר המשימה שלו היא למצוא לגלות מי הוא. בכל מחיר.

עוד פרטי עלילה כבר יהיו בגדר ספוילר, אך רק אומר שלא התחרטתי. בלי להגזים, אני חושב שהחפרפרת הוא יצירת מופת. מכל הבחינות. איך שלא תסובבו את זה. איך שלא תנתחו אותו, איך שלא תסתכלו עליו. הוא יצירת מופת מהמשפט הראשון, מהוראות הבימוי ועד לאיפור ולתפאורה, שמחיה בצורה כל כך טובה את שנות ה-70 בבריטניה. נכון, זהו סרט מסורבל, אבל הוא מסורבל במובן הטוב של המילה- הוא קרקס שלם של סיפורים, דמויות ופרטים שמתחברים רק בסוף הסרט. החפרפרת הוא סרט ריגול. כנראה בהשראת שרלוק הולמס, כל הסרט חיכיתי לטוויסט בעלילה שבו הגיבור, סמיילי, יספר איך גילה את שגילה ואני אהיה מוכה תדהמה מהפתרון שאף אחד לא היה יכול אפילו לחשוב עליו. ובכן, לא בבית ספרנו. הדרך לפיתרון החידה שבמרכז הסרט היא ארוכה ומפורטת, וכשהיא נפתרת – היא פשוט נפתרת. בלי פיצוצים. בלי צעקות. בלי מבטי השתאות. רק קצת דיבורים, וזה נגמר. רק לאחר הצפייה אתה מוצא את עצמך יושב על הכיסא ומנסה לעכל, מה בעצם קרה.

החפרפרת, או בשמו האנגלי והכל-כך-יותר-טוב Tinker, Tailor, Soldier, Spy דחוס בשורה של שחקנים מצוינים ובעלי שם כמו קולין פירת' (נאום המלך)  ומארק סטרונג (הדרך חזרה, רוק'נ'רולה), אך החשוב בהם הוא גרי אולדמן. הרי לשמו התכנסנו כאן! הוא מועמד על תפקידו בסרט זה לפרס השחקן הטוב ביותר, ואני בהחלט יכול להבין את אלה שבחרו בו. בבואי לראות את הסרט הזה, עניין אותי לראות את אולדמן כשהוא משחק דמות "רגילה" – בשונה מהדמויות הקודמות שראיתי בגילומו – שוטר מושחת בהאביר האפל או כסיריוס בלק בהארי פוטר – והפתעתי לטובה ממשחקו. גרי אולדמן הוא שחקן מחונן, והוא מעביר בצורה פשוט גאונית את דמותו הטרגית, השתקנית והעצובה של סמיילי.

 החפרפרת הוא לא סרט כל כך מסובך, למרות מה שכולם אומרים, ומה שיפה בו הוא שהוא לא עוד סרט ריגול מצוין, מסתתר בו הרבה יותר. הוא סיפור עצוב על אנשים אפורים בסביבה חסרת רגשות מכורח העובדה שאי אפשר לסמוך על אף אחד. זהו סרט שמראה לנו שמאחורי כל חפרפרת, בלש או רוצח עומד אדם. רק אדם רגיל עם רגשות רגילים. זהו סרט כזה, שמאפיל על הנפש, וכובל אותך – גם זמן רב אחרי הצפייה בו – אל מחשבות עמוקות. הוא משאיר משהו על הצופה, ערך מוסף. ובגלל זה, לדעתי, הוא כל כך טוב.