Tag Archives: שרלוק הולמס

אוסקר שמוסקר: החפרפרת

מועמדויות באוסקר:

– השחקן הטוב ביותר (גרי אולדמן)
– התסריט המעובד הטוב ביותר
– הפסקול הטוב ביותר
 

אתמול ראיתי את החפרפרת, למרות הביקורות שקראתי, שמתוכם עלתה בעיה אחת גדולה, עיקרית בסרט: השיעמום. כתבו שהסרט מעייף, ארוך יותר מדי, נמרח ואיטי. ניחא,  לא נתתי לזה להשפיע עלי. לא יכולתי לוותר עליו, ובסופו של דבר מצאתי את העיתוי המושלם לראות אותו – כמה ימים לאחר שנחשפו המועמדים לאוסקר וגילינו שהוא מועמד לשלושה פרסים.  הסרט הוא עיבוד לספרו הנודע של ג'ון לה קארה הנושא את אותו השם, ומתרחש במהלך המלחמה הקרה.  ג'ורג' סמיילי (גרי אולדמן), סוכן של ה-MI6 שזמן קצר לאחר שעזב את הארגון מוחזר אליו למשימה אחת אחרונה. בראש סוכנות הביון הבריטי יושב חפרפרת (סמוי), המעביר כבר כמה שנים מידע חשאי לרוסים, כאשר המשימה שלו היא למצוא לגלות מי הוא. בכל מחיר.

עוד פרטי עלילה כבר יהיו בגדר ספוילר, אך רק אומר שלא התחרטתי. בלי להגזים, אני חושב שהחפרפרת הוא יצירת מופת. מכל הבחינות. איך שלא תסובבו את זה. איך שלא תנתחו אותו, איך שלא תסתכלו עליו. הוא יצירת מופת מהמשפט הראשון, מהוראות הבימוי ועד לאיפור ולתפאורה, שמחיה בצורה כל כך טובה את שנות ה-70 בבריטניה. נכון, זהו סרט מסורבל, אבל הוא מסורבל במובן הטוב של המילה- הוא קרקס שלם של סיפורים, דמויות ופרטים שמתחברים רק בסוף הסרט. החפרפרת הוא סרט ריגול. כנראה בהשראת שרלוק הולמס, כל הסרט חיכיתי לטוויסט בעלילה שבו הגיבור, סמיילי, יספר איך גילה את שגילה ואני אהיה מוכה תדהמה מהפתרון שאף אחד לא היה יכול אפילו לחשוב עליו. ובכן, לא בבית ספרנו. הדרך לפיתרון החידה שבמרכז הסרט היא ארוכה ומפורטת, וכשהיא נפתרת – היא פשוט נפתרת. בלי פיצוצים. בלי צעקות. בלי מבטי השתאות. רק קצת דיבורים, וזה נגמר. רק לאחר הצפייה אתה מוצא את עצמך יושב על הכיסא ומנסה לעכל, מה בעצם קרה.

החפרפרת, או בשמו האנגלי והכל-כך-יותר-טוב Tinker, Tailor, Soldier, Spy דחוס בשורה של שחקנים מצוינים ובעלי שם כמו קולין פירת' (נאום המלך)  ומארק סטרונג (הדרך חזרה, רוק'נ'רולה), אך החשוב בהם הוא גרי אולדמן. הרי לשמו התכנסנו כאן! הוא מועמד על תפקידו בסרט זה לפרס השחקן הטוב ביותר, ואני בהחלט יכול להבין את אלה שבחרו בו. בבואי לראות את הסרט הזה, עניין אותי לראות את אולדמן כשהוא משחק דמות "רגילה" – בשונה מהדמויות הקודמות שראיתי בגילומו – שוטר מושחת בהאביר האפל או כסיריוס בלק בהארי פוטר – והפתעתי לטובה ממשחקו. גרי אולדמן הוא שחקן מחונן, והוא מעביר בצורה פשוט גאונית את דמותו הטרגית, השתקנית והעצובה של סמיילי.

 החפרפרת הוא לא סרט כל כך מסובך, למרות מה שכולם אומרים, ומה שיפה בו הוא שהוא לא עוד סרט ריגול מצוין, מסתתר בו הרבה יותר. הוא סיפור עצוב על אנשים אפורים בסביבה חסרת רגשות מכורח העובדה שאי אפשר לסמוך על אף אחד. זהו סרט שמראה לנו שמאחורי כל חפרפרת, בלש או רוצח עומד אדם. רק אדם רגיל עם רגשות רגילים. זהו סרט כזה, שמאפיל על הנפש, וכובל אותך – גם זמן רב אחרי הצפייה בו – אל מחשבות עמוקות. הוא משאיר משהו על הצופה, ערך מוסף. ובגלל זה, לדעתי, הוא כל כך טוב.

תלוי בגישה – על "שרלוק הולמס: משחק הצללים"

בטרם מתיישבים לראות את "שרלוק הולמס: משחק הצללים", הסרט השני בסדרת סרטי שרלוק הולמס המצליחה של גאי ריצ'י, המוקרן ממש עכשיו בבתי קולנוע בכל רחבי הארץ, צריך להבין דבר אחד – ששרלוק הולמס של גאי ריצ'י הוא לא באמת שרלוק הולמס. חד משמעית. למעשה, הקשר בין דמות המופת הגאונה של ארתור קונן דויל, שרלוק הולמס היושב בחדרו, מעשן מקטרת בנחת ופותר את התעלומה העומדת בראש כל סיפור, לבין הדמות המתגלמת בסרט החדש בסדרה, הוא שולי ביותר. למה?

כי שרלוק הולמס של גאי ריצ'י הוא יותר ג'יימס בונד, גיבור על מן השורה, ואפשר להגיד שהסרט הוא יותר סרט אקשן המתרחש במאה ה-19, בין פיצוצים ליריות או סתם קרב מכות, אך הזיק של הבלש בסיפורים, לא נגרע. כן, יש בסרט הזה גם סיפור בלשי, גם אם לא מתוחכם או מפתיע יותר מדי. המעריצים השרופים של שרלוק הולמס ודאי יתאכזבו מן העיבוד החדש, אך אם מתעלמים מן המקור, ורואים את הסרט כסרט אקשן-תעלומתי, זהו סרט טוב, ואם להודות על האמת… אולי אפילו מעולה.

גאי ריצ'י הוא אמן של סטייל, ועיצוב רחובותיה של אנגליה הקפואה, יחד עם תלבושותיהם של השחקנים, ממש מכניסים אותך לסוף המאה ה-19 באנגליה. קטעי האקשן מצוינים, עם השטיק המוכר-אך-המיוחד של תכנון הקרב במוחו של שרלוק. המוזיקה, המשלבת מוזיקה אירית וצוענית, מעולה, וכל כך מתאימה לאווירה הבריטית. הפאנץ' בסוף הסרט מעולה  והקטעים המצחיקים מצחיקים. סטיבן פריי הענק (תרתי-משמע) מהווה אתנחתא קומית כאחיו של שרלוק הולמס, מייקרופט, ורוברט דאוני ג'וניור, הלא הוא שרלוק עצמו, משחק מצורה גאונית כרגיל ומוכיח לנו שוב שהוא מהשחקנים הטובים ביותר שנמצאים פה. הכימיה בינו לבין ג'וד לאו, המשחק ווטסון, היא ממש כמו שצריך. משום מה מתעקש הבמאי לא להשתמש במשפט המפורסם "אלמנטרי,ווטסון", לא ברור למה, אבל אפשר לסלוח לו על כך. הנבל התורן הוא מוריארטי, אחד מהנבלים הגדולים ביותר בסיפוריו של קונן-דויל. אותו משחק ג'ראד האריס, במשחק מצמרר ומעולה. היפה התורנית היא נומי ריפיס המוכשרת, שהופיעה עד היום רק בגרסה השוודית ל"נערה עם קעקוע דרקון", וזהו התפקיד ההוליוודי הראשון שלה. רק רייצ'ל מקאדמס עדיין מעצבנת בתור אשתו של ווטסון, אפילו יותר מבסרט הקודם.

מהטובים בדורו

מהטובים בדורו

בסופו של דבר, הסרט החדש "שרלוק הולמס: משחק הצללים" הוא שאלה של גישה. אם תבואו בגישה שאתם הולכים לסרט שהוא עיבוד לספר, ודאי תתאכזבו. אך אם תבואו בגישה שאתם הולכים לסרט בהשראת הספר, תגלו יצירה קולנועית גדולה, כיפית, מפתיעה, קולנוע במיטבו. בתחילת הסרט התעצבנתי מהשינוי שעשו לדמות הספרותית, ולקח לי קצת זמן להתרגל, כאשר בו בעת הייתי צריך כל הזמן להזכיר לעצמי: "זה לא שרלוק הולמס! זה לא שרלוק הולמס!", אבל לעזעזל, הסרט הזה מעולה.

ציון: 4 וחצי כוכבים