Tag Archives: 2012 ספרים

2012 | הספרים – המקום השני

2012 כבר מאחורינו, אבל זו בהחלט לא סיבה להפסיק לסקר אותה. הרי בבלוג הזה, כפי שידוע לכם, נהוג לדבר גם על ספרים שיצאו לפני שנתיים, שלוש, ולפעמים לפני שנים רבות אפילו יותר.  הרי גם סיכום השנה שלי, שמתחלק לשלושה פוסטים ואשר זהו הפוסט השני מתוכו, לא מכיל ספרים שבהכרח יצאו בשנת 2012, אלא פשוט ספרים שקראתי באותה תקופה שהנה חלפה לה. ואם בפוסט הקודם כתבתי על "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", שיצא ב-2007, והספר שבמקום השני פורסם בכלל אי שם במאה ה-19, כפי שתיווכחו לדעת עוד מעט, נראה שאין באמת שום חשיבות לעובדה שזהו סיכום שנה, חוץ מהיותו בהכרח תווית לפוסט על ספר טוב, וגם כי אני יודע שיש לנו, האנשים, מין תענוג לא מוסבר שכזה לסכם כל מה שזז כשמגיע הזמן. כך או כך, מה זה משנה? ספר נהדר! אני ממליץ בחום! קדימה.

מקום שני: סיפורי הופמן / את"א הופמן

המאה ה-19 היתה תקופה של שגשוג תרבותי וחברתי אשר נראה כמעט בכל מקום. לאנגלים היה, למשל, את צ'ארלס דיקנס ואת לואיס קרול, לצרפתים את ויקטור הוגו וז'ול ורן, לאמריקאים את מארק טווין, לרוסים – את דוסטויבסקי, אך מעניינת מכולם היא הספרות הגרמנית באותה תקופה – המכונה הרומנטית, שהביאה על כנפיה משהו חדש לעולם הספרות – את החופש לחלום. ולחלום באמת, או שמא מילה יותר מתאימה היא"להזות", שכן סיפורי הפנטזיה שנפוצו באותה תקופה בכל רחבי הקונפדרציה הגרמנית נדמים לעיתים כמשוללי כל קשר למציאות, כאילו נכתבו בהשפעת סמים, ללא מעצורים. כן, על דברים רבים סיפר לי את"א הופמן, מהסופרים החושבים באותה תקופה וזה שכתב את ששת הסיפורים המאכלסים את אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי. סיפר לי על ממלכת הסלמנדרים אשר בלב האוקיינוס, על בנות-נחש המכשפות נערים תחת שרביטו של מלך-חבצלות, על אדם אשר איבד מכר את צילו לשטן וטייל לו ברחבי העולם עד הגיעו לאיטליה, שם נשבו עיניו בעיניה של בת-אלים פלאית. על זמרת יפייפיה שנגזר עליה לשיר רק פעם אחת בשנה עד צאת הנשמה. ועל איש-חול, היישר מסיפורי האימה, החוזר ושב בלילות, מזרה חול על עיניהם של הילדים הישנים וחוטף אותם על מנת להאכיל את גוזליו הקטנים שעל הירח.

הזוי? מפחיד? מטורף? נכון. אבל לא רק. אם חוקרים את הסיפורים המופלאים לעומקם, מגלים בהם גם דעות, ולעיתים אף ביקורת קשה על החברה. כך, בסיפור "איש החול", למשל, מתאהב הגיבור, הסטודנט הצעיר נתנאל באולימפיה, היפה, אותה הוא רואה במגוריו בארץ-ניכר, ושוכח בגללה את קלרה ארוסתו הנלבבת.  הוא נישא לאולימפיה, אך למרבה חרדתו מגלה לא יותר מאשר בובה מכנית – כלי בידיו של "אביה", כביכול, מדען מטורף המבקש באמצעותה, להערים על העולם. נתנאל התמים מתפעל מיופיה של אהובתו הנצחית.  כאשר הוא מדבר אליה וזו לא עונה לו, הוא משכנע את עצמו שהכל בסדר, שלפעמים השתיקה אומרת הכל, ושאולימפיה היא בסך הכל שתקנית במקצת. בצורה זאת מותח הופמן ביקורת על עולם הגברים, המתייחס אל דמות האישה כאל חפץ, ושם לב רק לחיצוניותה.

הופמן היה חייב להיות גאון, או אדם בעל מחשבות מוסריות המקדימות את דורו, אם הצליח להבחין באפליה בתקופה שבה הוא חי. וזה לא שחי במחתרת , אדם מרדן השונא את תרבותו. בימים היא חבר מועצה בבית המשפט, אדם עובד לכל דבר ועניין, אך בלילות, הו! בלילות כמו פרחה נשמתו מעבר לבורגנותו ושגרת חייו האפורה אל עבר ממלכתם האינסופית ברב-גוניותה של הסיפורים. לאורה של המנורה היה מפליג בדמיונו, עם נפשו, נותן לעצמו להיסחף.  הוא האמין אמונה שלמה בדואליזם – אמונה פילוסופית הרואה בכל אדם שתי ישויות, לעיתים מנוגדות זו לזו וחיות יחדיו בנפשו, והוכחה לאותה אמונה היו שני האנשים שחיו בתוכו: הופמן איש העובדה והמסמכים, והופמן של הלילות – או כפי שנהג לכנות את עצמו בסיפוריו, "הנוסע בעל הנפש הנלהבת", ולא רק בחייו היווה הוכחה לדואליזם הכרוני, כי גם אם בסיפוריו עוסקות הדמויות בבעיות של פיצול אישיות ומלחמה פנימית בין כמיהה למקומות שונים ומנוגדים. לעיתים זו הכמיהה לאישה פלאית מושכת, כלשהיא ("איש החול", "הנסיכה בראמבילה") מול האהבה לאישה הארצית, האנושית והאהובה, ולעיתים זוהי הכמיהה לעולם הרוח מול הביסוס שבחיים הרגילים ("קדרת הזהב", "המכרות בפאלון") – סיפוריו של הופמן, אם כל מוזריותם, מהווים מראה ברורה למדי לחייו הרגשים של הסופר, ולקרע שאיתו נאלץ לחיות בין עולם הפנטזיה והעולם ההווה. נראה שהסופר החשוב, הגאון הזה, פרק על הדף את כל עולמו הסוער, כמעט כאילו כתב יומן , אלא שדמיונו הפורה, משולל הרסן, עשה את כל ההבדל, והשפה, סגנון הכתיבה שמתבלים בחום את הסיפורים האקזוטיים. בסופו של דבר, גדולתם נמצאת בעובדה שלקרוא את הופמן זה לא "סתם" לקרוא סיפור טוב – זה לקרוא בן אדם מטורף.

2012 | הספרים – המקום השלישי

זהו לא  סיכום של הספרים שיצאו ב-2012. קצרה ידי (וזמני) מלהכיל את כל הספרים שיצאו השנה, ואפילו לא אנסה לסכם את מה שכן קראתי, כדי לא לדלג על איזו יצירת מופת שפספסתי פשוט כי לא היה לי זמן. עם כל הדיבורים שלי על ספרים והכתבות המעמיקות, עוד יכולתם לשגות ולחשוב שאני תולעת ספרים אמיתית. האמת היא, שכמה שאני לא רוצה ומנסה, אני לא קורא כל כך הרבה. כך יצא שבינתיים, בשנה זו, שהנה כבר הולכת ומסתיימת, קראתי בסך הכל 35 ספרים – בערך ספר לשבוע וחצי. ובכל זאת, יש שיפור משנה שעברה, אז קראתי רק 27 ספרים, ויש לקוות שמשנה לשנה ההספק רק יגדל ויגדל.

ומתוך כל אותם 35 ספרים, בחרתי שלושה נבחרים – לא, לא בהכרח רק הכי טובים שקראתי השנה – אלא גם אלה המיוחדים ביותר, אלה שהשפיעו עלי הכי הרבה. ונתחיל.. מהמקום השלישי.

מקום שלישי: חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו / ג'ונוט דיאז 

אוסקר הוא חנון שמן וטוב-לב שחי משפחתו הדומיניקנית בגטו בניו ג'רזי. הוא חי במציאות שבה הפגנת חולשה מכל סוג שהוא לא מתקבלת על הדעת, בחברה אלימה, פגועה וחומרנית.

אך זהו לא רק סיפורו של אותו נער דומיניקני שמן, כי אם סיפורה של כל הרפובליקה הדומיניקנית, מעליית שלטון טרוחיו העריץ הנורא ועד נפילתו ומה שהדבר גרם – מנקודת המבט של משפחת מהגרים אחת בניו ג'רזי. סיפורה הכואב מסופר מנקודות שונות בזמן – אוסקר השמן, אחותו היפה, סיפורה של אמו החולה התמידית וסיפורו של הסבא שנרצח על ידי המשטר. זהו סיפור כואב, אכזרי, אבל מצחיק.. הו.. וכמה שהוא מצחיק, מצחיק עד כאב.  זוהי מציאות שבה בני המשפחה לא נותנים לרגשות לצאת החוצה, דרך החוויה הגברית. במעטפת של גשמיות, כולם מקללים. כולם קשוחים, אבל איפשהו, הם גם אוהבים אחד את השני, ורק נער אחד, אוסקר השמן, מראה את זה.

 אוסקר הוא מעין נטע זר, חוצן שלא מבין מה כולם רוצים ממנו. הוא חי, בלית ברירה, על פי החוקים הלא-כתובים של משפחתו, אך בתמימותו הכובשת מצליח להוציא מהסיפור הכל כך בנאלי ונושן על החיים הקשים של פליטי האימפריה הדומיניקנית, ניצוצות של אהבה וחמימות. ג'ונוט דיאז, גם הוא בן למשפחה דומיניקנית, טווה עלילה מרשימה ובורח מכל רמז דק לקלישאה. אוסקר מחפש ללא סוף אהבה, אבל האמת האכזרית היא שבסופו של דבר, חנון השמן בסביבה כמו של אוסקר בדרך כלל יהיה זה שיישאר לבד. הוא מספר על אמיתות החיים בהרבה חמלה, אך כל כמה עמודים דואג לפסוק שאין יציאה ממעגל המהגרים (או שמה "מעגל ההקפות"), כמו מושך בכתפיו בצער.